קנאה בוערת בי נונ - סטופ בצורה מוגזמת וזה הורס לי את היום יום, איך לנתב את זה?

אני בן אדם תחרותי והייתי מאז ומעולם.
זה התחיל ביסודי וגם בחטיבה כשהיו לי ציונים טובים והייתי נחשבת מהחכמים והכל, ותמיד בערה בי המחשבה שאני חייבת "לנצח" את כולם. אני חייבת להיות הכי טובה, לא בכיתה, לא בשכבה ואפילו לא בבית ספר, פשוט הכי טובה שיש בעולם בכל דבר שאני נוגעת בו ורק ככה יהיה לי מספיק סיפוק ואהבה עצמית.
כמובן שלא הייתי אף פעם הכי טובה בעולם, ואפילו לא בבית ספר ולא בשכבה וגם לא תמיד בכיתה. וזה הכעיס אותי והרס לי הרבה פעמים וקינאתי בכל כך הרבה אנשים במשך השנים האלה, אבל תמיד נרגעתי אחרי כמה דקות, תמיד ניתבתי את זה למקומות חיוביים ותמיד הרגעתי את עצמי והבנתי שלמרות שיש המוני אנשים שיותר חכמים ממני בעולם, אני עדיין שווה ועדיין מיוחדת.
אז עליתי לתיכון ועכשיו אני מתרכזת בעיקר בלהוציא בגרות כמו שצריך, אז לא אכפת לי כמה "יעקפו" אותי - זה נהיה לי הרבה פחות חשוב.
הבעיה היא במקום החדש שהתחרותיות תפסה אותי.
אני בצופים, לפעמים אני מרגישה שאני נחשבת ממש מהתותחים של השבט ולפעמים אני מרגישה שאני הורסת כל מה שאני עושה - אז אני לא יכולה להעיד על עצמי. אני יודעת שאני פועלת המון בשבט ומקבלת (ברוך השם) תפקידים לא מובנים מאליהם ומשיחות פה ושם, אנמ יודעת שיש כאלה (לא כולם כמובן) שכן תופסים ממני ויש דברים שאני מצליחה בהם מעבר למצופה.
אבל זה לא מספיק לי.
יש תפקידים שאני רוצה ולא מקבלת ואני לא יכולה להסתכל בעיניים לאנשים שכן. למרות שבתוך תוכי אני יודעת שזה לא כי אני טובה פחות או כי לא מגיע לי אלא בגלל שיקולים כאלה ואחרים. עוד שנה יהיו בשבט בחירות מרכזים (אני אהיה שמיניסטית ואוכל להתמודד) וכבר מעכשיו אני לא מצליחה לישון בלילה משתי סיבות:
אני חושבת שאני לא אבחר (היו כמה דברים בזמן האחרון שלדעתי ממש הורידו לאנשים את המחשבות הטובות עליי, ככה שלדעתי לא יבחרו בי)
ויותר גרוע, אני חושבת שלא מגיע לי להיבחר.
פה אני כבר לא מבינה שיהיו יותר ופחות טובים ממני תמיד - זה לא נורמלי כמה שזה משפיע עליי.

זאת כבר אובססיה, אני אובססיבית לקנאה, לא מצליחה לחשוב על שום דבר אחר, אני נכנסת לחשבונות אינסטגרם של אנשים שנחשבים תותחים בצופים והתחביב שלי הוא להתפעל מהם ולקנא בהם עד כדי שאני לא מצליחה לישון בלילות, כועסת על עצמי ומתפללת לקום בבוקר מישהו אחר. לפעמים אני צריכה לדמיין שאני מקבלת תפקידים מסוימים רק כדי להירדם.
זה מוגזם לגמרי. יש לי הרבה בידיים ואני לא מצליחה להתאפס כדי להשיג את מה שאני רוצה, כי אני רק "מלקה" את עצמי. אני מרגישה שבחיים אני לא אהיה שלמה עם עצמי (כי אני ריאליסטית ויודעת שתמידדד יהיו יותר טובים ממני).
זה הורס לי גם את השגרה היומיומית וגם את ההישגים העתידיים שיכולים להיות לי. אני נהיית ממורמרת ומעצבנת.
מה עושים עם קנאה מוגזמת שכזאת? איך מנתבים את זה למקום טוב?