מותקפת בצורך לסגירת מעגל מדי פעם לפעם, כדאי לנסות לדבר איתו?

היי,
מצטערת מראש שזה יהיה מעט ארוך אבל אין לי מושג מה לעשות, כל ההיגיון בורח כשמדובר בענייני הלב.

מדובר בסיפור שקרה לפני הרבה שנים, כיום אני בת 20 וכל העניין התרחש בגיל 13.

תמיד הרגשתי חוסר ביטחון עם הגוף שלי, כל העניין הזה החמיר בגיל 13 בכיתה ז׳ כשהתאהבתי בפעם הראשונה בחיי.
כמה ימים לפני כן הפסקתי להרגיש רגש חיבוב ילדותי שכזה אל מישהו שהיה איתי בכיתה שלא באמת היה משמעותי עבורי.
ברגע שהבנתי שאני מפתחת רגשות אל - נקרא לו ניר - קיוויתי שגם הפעם זה יהיה סיפור הידלקות של שבועיים ושזה יגמר שם בגלל שהרגשתי לא ממש מוכנה להיכנס לזוגיות כלשהי.

עבר חודש, ועוד אחד, ועוד אחד כשלבסוף עברו להן 4 וחצי שנים שבהם הייתי מאוהבת בו ברמות שברוב הימים מה שהוא גרם לי להרגיש הייתה הסיבה היחידה לרצות לחיות.
אני סובלת כבר מגיל 11 מדיכאון ומגיל 13 מהפרעות אכילה (בולמיה ולאחרונה גם בולמוס אכילה).
אני שונאת את עצמי ובעיקר את הגוף שלי, לא מאמינה שמישהו אי פעם יוכל לאהוב אותי אפילו לא בפאן החברי, אם אני מחפשת סיבה ללמה הוא לא אהב אותי המראה הוא לרוב הסיבה הראשונה.

השאלה שלי מתמקדת בנקודה הבאה:

בעבר נהגנו לדבר המון בהודעות, גם בשעות לילה מאוחרות ולמשך שעות.
הוא שם לב כשהייתי עצובה (ימי דיכאון) בזמן שאף אחד אחר לא חשב אפילו שמשהו לא בסדר, שר לי באוזן שיר שאומר בשורה התחתונה שקיימת משיכה כלשהי, תמיד מצא איזשהי שטות של ילדים (ריב וכאלה) כדי להיות יותר קרוב אליי פיזית, קרא לי מספר פעמים לרקוד איתו במסיבה למרות שהתביישתי (עניין הדימוי גוף) ואפילו הצליח בפעם האחרונה להקים אותי לרקוד וניסה ללמד אותי את הריקוד.
פעם אחת עמד מולי ואמר לי שהוא אוהב אותי והושיט ידיים לעברי וכאילו חיכה לחיבוק, הסתכלתי עליו במבט בוחן שאולי היה מבועת, לא ידעתי אם הוא מתכוון למילים שרציתי לשמוע או משהו אחר כשבינתיים הוא כנראה נבהל או התחרט על מה שאמר אחרי כמה שניות שהידיים שלו מחכות באוויר והוא הוריד את הידיים פתאום והוסיף ״בתור ידידים״.

כשהתוודיתי בפניו על הרגשות שלי אחרי שהתמודדתי איתם כמה חודשים ביקשתי ממנו בהודעה שאם אין על מה לדבר, כלומר אם לא יקרה בינינו כלום, אז שיתעלם מההודעה ואני אתמודד עם זה לבד וזה אפילו יקל על ההתמודדות שלי.
הוא ענה לי שהוא רוצה לדבר על זה פנים מול פנים ולבד, למחרת הוא פנה אליי במסדרון בית הספר בדיוק ברגע שהיה צלצול להיכנס לכיתה, המורה שלי היה בקצה המסדרון רגע לפני שמתחיל לי מבחן, עמדנו לצד דלת הכיתה שלו כשכל התלמידים מסביב ממהרים לכיתות ואני כמובן קיבלתי התקף חרדה.
הוא שאל מה כתבתי לו אתמול ובגלל התקף החרדה אמרתי לו ״כלום״ וברחתי לכיתה.
אחרי המבחן הבנתי שיצאתי מטומטמת, עד שאזרתי אומץ להתוודות על הרגשות שלי אני עושה דבר כזה?!
אז שלחתי לו שוב הודעה בידיעה שיראה אותה רק כשיגיע הביתה, ביקשתי ניסיון נוסף לשיחה.
הוא הסכים.
למחרת (היום השלישי בסאגה) נעמדנו מחוץ לכיתה שלי לבד ובשקט, הוא נתן לי כל מיני הסברים למה הוא בעצם אומר לי ״לא״, מרוב הלחץ אני לא ממש זוכרת את שאר הדברים שאמר אבל אלו הם הדברים שאני זוכרת:
״אני לא מוכן עכשיו לחברה, אולי בגיל 16״ (היינו בני 13), ״היו עוד כמה בנות שהציעו לי חברות וגם להן אמרתי לא״.
עכשיו, מתוך הבנה שזה ״לא״ ומתוך ידיעה שאני לא מתכוונת לחכות לו 3 שנים בשביל ״אולי״ מבחינתי שם נסגרה השיחה.
הבעיה הייתה כששעתיים לאחר מכן יצאנו משיעור משותף, בדרך הייתי מתעכבת בכיתה עד שהוא ייצא כדי לצאת אחריו ולספוג אותו רק לרגע קטן כי זה הדבר היחיד שהיה לי...
הפעם לא - ברגע שהיה צלצול קפצתי מהכיסא ויצאתי החוצה, הוא תמיד היה לוקח את הזמן והפעם הוא רץ ישר החוצה אחריי.
בזווית של העין ראיתי אותו רץ אחריי ושמעתי שהוא קורא לי, מהכאב והבושה המשכתי ללכת מהר אבל ברגע שהוא נגע לי בכתף מתוך נימוס הייתי חייבת להאט.
המשכתי ללכת לצידו לכיוון כיתת האם שלי כשתוך כדי הוא אומר לי את המילים הבאות:

״לגבי מה שדיברנו קודם, אני לא התכוונתי ל16, אולי 14... (עצירה של כמה שניות)... ואני עוד מעט בן 14״.

יכולתי לחיות בשלווה אם לא היה עושה את הדבר הזה, אבל זה קרה.
מאז, לא רק שחיכיתי לו עד גיל 16, הפסקתי לאהוב אותו רק בגיל 17, כלומר - 4 שנים!
רק בגלל התקווה הקטנה הזו שהוא נתן לי והניסיון כל פעם מחדש להבין למה שהוא יגיד אותם ואת כל שאר הדברים שאי פעם אמר לי!

בשנה האחרונה הייתי מטופלת אצל קב״ן בצה״ל בקשר להפרעות אכילה שלי ורק שם הבנתי שבעצם לכל הסיפור הזה עם ״ניר״ הייתה השפעה מאוד גדולה על הנטייה שלי לבולמיה והפגיעה העצמית.
המצב הנפשי שלי התדרדר בחצי השנה האחרונה שבה לא היה לי קב״ן או כל טיפול פסיכולוגי אחר, מה שהוביל אותי לחשוב שוב על כל סימני השאלה שנותרו לי מ״ניר״.

חשבתי שאולי אני זקוקה לסגירת מעגל בנושא או שאולי תשובה כלשהי שהפעם כן אזכור תספק אותי עכשיו שאני מסתכלת על כל הסיטואציה מהצד.
מצד שני קצת מאוחר מדי אחרי 7 שנים מאותו היום...
בנוסף ניתקנו קשר בהודעות ביוני של 2013, מלבד מפגשים בכיתות ובמסדרונות עם חברים משותפים לא ממש הייתה בינינו אינטרקציה במשך השנים ולאחרונה גיליתי שהוא גם לא עוקב אחריי יותר באינסטגרם דבר שמבהיר לי שהוא לא מעוניין בשיח כלשהו איתי.

אני צריכה את התשובות ואת סגירת המעגל הזו אבל הפחד הזה משתק אותי והידיעה שמדובר במהלך לא הגיוני לאחר 7 שנים שבקושי קיים שיח בינינו...
אני עדיין בהתלבטויות אם ללכת לפסיכולוג עכשיו כשאני באזרחות ולנסות לעבוד על זה עם עצמי אבל אני מרגישה שמשהו בי תמיד יחסר אם לא אקבל את התשובות לשאלות האלה...

אני אובדת עצות ואבודה במחשבות אינסופיות ולכן אשמח לעצה מכל מי שמוכן לתת כזו...
תודה מראש וסליחה על החפירה!