אני מרגיש בודד ומסכן, המשפחה שלי מעצבנת ונמאס לי מהכל

אוקיי אז סליחה על החפירה אבל יש לי מלא מה לפרוק.

נמאס לי מהכל בחיים שלי כרגע. אני מרגיש בודד ואני צריך למצוא מישהי, אני מרגיש שאני כבר בשל לזה ורוצה את זה. אף פעם לא הייתה לי חברה וזה לא שלא ניסיתי, התחלתי עם כמה בנות באינסטגרם בנחמדות (היי, את נראת ממש חמודה רוצה להכיר?) והשיחות זרמו והיה לשנינו ממש כיף לדבר אחד עם השניה (עם כל אחת בנפרד) וכשהגיע השלב שהצעתי להן להיפגש הן התחילו להביא תירוצים שהן מפחדות להיפגש וזה ופשוט ויתרתי. התאהבתי כבר בידידות שלי וזה נגמר בלב שבור כי היה מאוחר מדי בשבילי, (אגב גם עכשיו יש לי קראש על ידידה אחת ואני לא הולך לעשות כלום עם זה כי אני יודע מראש שאני הולך להיפגע) ופשוט רע לי מהבחינה הזאת, כל המשפחה שלי לוחצת עליי ״תמצא מישהי נו למה אין לך כבר חברה״ ואני עונה להם כאילו אני סבבה עם זה ואני ממש לא, כל פעם שהם מזכירים את זה אני פשוט עצוב לתקופה. ועד שאני מצליח להעביר את התחושה הזמנית הזאת הם שוב מזכירים לי על זה והם גורמים לי להרגיש כזה אפס וממש מורידים לי את הביטחון. אין לי עם מי לדבר חוץ מהידידה הזאת שציינתי למעלה, היחידה שמבינה אותי כי היא בערך במצב שלי גם רוצה זוגיות אבל ידיד שלה שבר לה את הלב. אני חושב שאנחנו ממש מתאימים אבל לא רוצה לסכן את הידידות שלנו.

לגבי המשפחה שלי, אני פשוט שונא את כל המשפחה, כולם פשוט נוראיים, חסרי מודעות עצמית ובלתי נסבלים כל אחד בדרך שלו. ההורים שלי גרושים, אני הכי קטן. אבל אחותי לפחות הייתה בסדר איתי עד שנולד לה תינוק ומאז היא נהייתה מעצבנת ברמות, מכל דבר היא עושה היסטריה ואני מרגיש שלא אכפת לה ממני כמו פעם (היא גידלה וחינכה אותי כשההורים שמו זין על הגידול שלי) ובעלה כל הזמן מדבר איתי על הנשיקה הראשונה שלו והחברה הראשונה שלו שבגילי כבר הוא היה עם חברה וזה מרסק אותי לשמוע את זה כי לי אין את זה. מעצבן אותי שהוא לא מפעיל תשכל שלו לפני שהוא מדבר איתי על דברים כאלה והוא לא חושב שזה יכול לגרום לי לערער בעצמי. אמא שלי נוראית ומעצבנת חסרת מודעות שמפילה את כל הבולשיט שלה עליי, ואבא שלי לא אכפת לו ממני, אחים שלי גרים רחוק חוץ מאחותי שגרה קרוב ואני הרבה פעמים מרגיש בודד בבית ורוצה לבכות אבל לא מצליח.. בעיר שלי יש לי אולי 3 חברים והם גם לא תמיד זמינים אליי והזאת שיש לי קראש עליה עכשיו היחידה שאני יכול לפרוק איתה וגם היא גרה רחוק ממני אז זה בדרך כלל בוואצפ וזה פשוט קשה שאין לי אוזן קשבת ומתסכל שכל מה שביקשתי זה בנאדם אחד שיעמוד איתי ויחזק אותי ויחבק אותי מתי שאני צריך ויגיד ״הכל יהיה בסדר״..

הדבר היחיד שמשמח אותי זה שאני מתחיל את השנה בבית ספר חדש ואני בא בראש פתוח להתחלה חדשה להכיר אנשים חדשים מעבר למעגל החברים הדי מצומצם שיש לי. ביום יום פשוט אני יושב בבית, חברים שלי רוב הזמן עסוקים וזה מתסכל לשבת בבית לבד אבל עוד יותר מתסכל לשבת בבית שהמשפחה בבית. זה לא שאני בבית 24/7 אבל יש לא מעט ימים שאני לא זז מהבית כי חברים שלי עסוקים תמיד ואני פשוט מדוכא מזה. אני יודע תגידו שאני בסך הכל בן 15 והחיים לפניי ואני אעבור את התקופה הזאת אבל אני כבר ככה שנה וחצי ואני לא רואה איך התקופה הזאת תעבור..

תודה למי שקרא עד לפה אני ממש מעריך את זה,
אם יש למישהו עצה או חיזוק אני יותר מאשמח ❤️