קיבלתי בצו ראשון דפ״ר 20. מתבייש לצאת מהבית ולדבר עם חברים, איך להתגבר?

תמיד נחשבתי לבחור הכי חכם בחבורה, הייתי בפרוייקט בר אילן וסיימתי שנה שעברה 5 יחידות מתמטיקה עם ממוצע 100, אני במגמת פיזיקה ומחשבים וגם בהם הציונים שלי עוברים את ה95. עברתי גם כמה מבחני IQ דרך בית הספר ואובחנתי כמחונן.
אני לא מספר את זה בשביל להשוויץ, אלא רק בשביל שיהיה לכם מושג גם כמה הזוי לי המקרה שקרה ואולי גם למה אני לוקח את זה מאוד קשה:

לפני כמה חודשים התחלנו לקבל זימונים לצו ראשון. מאז שאני קטן החלום שלי היה להתקבל ליחידה מובחרת במודיעין ולצאת לקצונה, החבר הכי טוב שלי שאיתי באותן מגמות וחוגים ואנחנו אותו הדבר בערך בציונים (אני אולי קצת מעליו) ניגש לפני וקיבל דפ״ר 90 וקב״א 56, ולכן היה לי די ברור שאני אקבל גם נתונים כאלה בערך.
עברתי גם כמה הכנות לקראת הצו ראשון וכל המדריכים שלי ואלה שבחנו אמרו שאני מוכן ושבטוח אהיה בקבוצה הכי גבוהה בלי בעיות בכלל.
ואז לפני כמה שבועות ניגשתי גם. הכל הלך לי ממש טוב ולא ציפיתי להפתעה. אבל אז ראיתי שקיבלתי דפ״ר 20 וקב״א 46.
הייתי בשוק מוחלט. מילא אם הייתי מקבל ציון ממוצע אבל ציון כזה? זה נראה לי נמוך בצורה לא הגיונית. הגשתי ערעור וגם ביקשתי להבחן שוב אבל דחו אותי ואמרו שהכל תקין ושזה באמת מה שקיבלתי...
לאט לאט התחלתי כבר לחשוב שאולי אני באמת לא שווה כלום. נהרס לי החלום להיות במודיעין. אני עכשיו הולך לעבור את השירות בלי אופציה אפילו לצאת לפיקוד או קצונה.
סיפרתי רק למדריכים שעבדו איתי בצו הראשון והם היו בהלם מוחלט ואמרו שזה לא הגיוני. אבל עובדה שזה כן...
כל החברים שלי רודפים אחריי ושואלים אותי כמה קיבלתי. אני לא מסוגל לדבר איתם. במיוחד לא עם החבר הכי טוב שלי שקיבל 90. איך אני אמור להסתכל לו בפרצוף? עוד מעט נגמר החופש הגדול ואני רק עסוק בל התחמק מהם כי כל השיחות הם רק על הצו הראשון שלהם ועל כמה הם קיבלו.
לא מוכן גם לזה שעוד שבועיים מתחילים הלימודים ואני אראה אותם ולא אוכל להתחמק מהשיחה הזאת.
אני לא מצליח להשתחרר מההרגשה שאני פשוט כישלון ולא שווה כלום.

אשמח לעצות מאנשים שעברו משהו דומה או מכאלה שיש להם תובנות מה כדאי לעשות... אני יודע שזה לא אמור להשפיע עליי ועל הערך העצמי שלי אבל זה כן...