אמי הגרושה כופה את בן הזוג שלה על החיים שלי

היי, אני בת 19, ההורים שלי גרושים כבר לפחות עשור, שניהם פתחו פרקי ב' בחיים, מערכות יחסים, הקשרים שלי עם שניהם מאוד טובים ואני מפרגנת ושמחה כשמישהו מהם מוצא זוגיות טובה עד ש-
אמא שלי פשוט לא יודעת להביא את הזוגיות שלה להרמוניה בבית.
בן הזוג הנוכחי שלה והיא ביחד כבר כמעט שנתיים וחצי. איך הכרתי אותו אתם שואלים?
הם יצאו לדייט אחד, ואז הוא בא לישון אצלנו. היא סימסה לי את זה, לא שוכחת את המילים אפילו שעברו שנתיים וחצי, כי התחושות בוערות בי באותה מידה עד עכשיו.
"הוא נשאר לישון פה, תיהיו נחמדים בבוקר"

הייתי מופתעת, אבל לא מופתעת. עם כל האהבה והכבוד לאמא שלי אני יכולה להעיד עליה שהיא לא מעריכה את עצמה מספיק, מעט מאוד. ובדרך כלל כשקשר חדש מגיע באופק היא נאבקת ונתלית עליו ובונה עליו את כל המשך החיים, היא לא ביקורתית, ומתפשרת המון.
מאותו הלילה שהגבר הזה ישן אצלנו (לא אנקוט בשמות) הוא לא עזב במשך 8 חודשים. הוא פשוט עבר לגור איתנו, בביתנו הקטן, שעד עכשיו הכיל אותי, אותה ואת אחי. פתאום עוד גבר בבית. התקשורת שלו איתי ועם אחי היתה התעלמות כמעט מוחלטת. היי וביי ובזה זה מסתכם עד היום. המשפחה גם לא קיבלה אותו יפה, יש לו התקפי זעם, הוא אדיש, בקושי מדבר, וכשהוא רוצה יחס הוא צועק פתאום את מה שהוא רוצה להגיד. הוא היה מובטל כל ה8 חודשים הללו, וחי על חשבונה. ישן בבית, בימים היה יושב בסלון עם בוקסר ובלי בגדים, משאיר אוכל ולכלוך בכל מקום, וכמובן- לא מקיים תקשורת עם אף אחד בבית. שנאתי את החיים שלי באותה תקופה. אמא שלי ואני דיברנו על הנושא המון המון פעמים והיא תמיד תירצה את זה ב-"את צריכה להיות שמחה בשבילי.זה נכון שזה הבית שלך, אבל זה גם הבית שלי. זה בן הזוג שלי אז הוא חייב להיות חלק מהחיים שלך. תקבלי את זה שטוב לי"

המשפטים שלה עד היום תלושים מהמציאות, אני מאוד מפרגנת ושמחה בשבילה שיש לה זוגיות. אני מבינה כמה זה חשוב, אבל לא מסוגלת לחיות באותו בית עם גבר שעדיין זר לי. לא מדבר לא מסתכל בעיניים.
הכל התפוצץ בשלב מסוים לשמחתי מכיוון שהוא קילל אותה והיא העיפה אותו מהבית. המשפחה כולה היתה בעצבים עליו ומאוד תמכה בה. ומאז עברו שנה ומשהו. והוא שוב גר פה. אין לו בית משלו. יש לו עבודה די מעפנה. הוא עדיין לא מתקשר איתי .
נמאס לי.

אני מגיעה הביתה מהצבא ורואה את הבנאדם הזר הזה שוכב על הספה בסלון, לא אומר שלום ולא מתעניין. אני כל הזמן משווה בראש את הקשר שלי איתו, לקשר שלי עם בת הזוג של אבא. שהיא מדהימה באמת.
זה מחרפן אותי, אני מגיעה הביתה ובתוך כמה שניות נכנסת לחדר, ומתקבעת שם במצב רוח מבואס ביותר. אני מרגישה ילדותית ודרמה קויין למרות שאני יודעת שהתחושות שלי הן לגיטימיות. אמא שלי מתעלמת מכל מה שאני מרגישה, ושאר המשפחה מאוד מבינה לליבי. הם עכשיו רוצים לגור ביחד ומחפשים לנו דירה.

עצות? תגובות? רק תהיו עדינים.
תודה ושבת שלום