אני מרגישה שאני טובעת בים של סבל ושנאה עצמית ואני לא יודעת מה לעשות?

היי,

זה כנראה יהיה קצת ארוך, אבל אני מרגישה מאוד לבד ומאוד בודדה לאחרונה ואין לי איך לפרוק או עם מי להתייעץ.

אני מאמינה שמה שעומד בבסיס לבעיות שלי הוא קודם כל שנאה עצמית. היום הבנתי שאני שונאת את עצמי, אבל לא שנאה עצמית כמו של כל מתבגר נורמטיבי, אלא שנאה אמיתית שלא חוויתי בחיים. היום הבנתי שחוסר הרצון שלי להיות לבד בכל סיטואציה שהיא נובע מזה שאני לא רוצה להשאר עם עצמי ועם המחשבות שלי כי אין דבר בעולם שאני שונאת יותר. מצאתי היום תמונות של עצמי מהעבר - מכל מיני גילאים - ולמרות שאני יודעת שהתחושות שלי לא השתנו מאוד מבעבר, החיוך בתמונות האלה היה כנה, וכשהייתה שמחה היא הייתה אמיתית. היום הבנתי שהשנאה הזו בעבעה בתוכי כבר מגיל מאוד קטן. תמיד הייתי ילדה מלנכולית, וההורים שלי תמיד פרשו את כזה כ'מרד נעורים' או כ'כבשה השחורה' - הם תמיד ציירו איתי כבעייתית מבין האחים שלי וכזו שתמיד צריכה להיות מיוחדת ולהתבלט, במקום באמת לשאול מה קורה איתי והאם אני בסדר - כמה מה שעניין, ועדיין מעניין אותם, זה שהם יוכלו להסתובב בין החברים שלהם ו"להיות גאים בילדה הגדולה שלהם". רגישות תמיד התפרשה בבית כחולשה, ואקדמיה תמיד הוצבה בקדמת הבמה - אז כשהם הבינו שאני לא ילדה של מאות, ושלוקח לי זמן להבין דברים, תארו לעצמכם את ה"משבר" שהם חוו.
היום אני מבינה שחלק לא מבוטל מחוסר היכולת שלי להתמודד עם עצמי נובע מהסטנדרט שההורים שלי תמיד הציבו לי ומעולם לא הצלחתי להשיג. הבעיה שעם השנים הסטנדרט הזה הפך לשלי, ולמרות שאולי הם שחררו ממנו במידת מה אני עדיין מחזיקה בו, ומתאכזבת מעצמי בכל פעם מחדש. אני חושבת שאולי גם פיתחתי סוג של אגרופוביה ואני תוהה אם זה קשור לזה.

התחלתי ללמוד מקצוע שתמיד חלמתי עליו, למרות שעבדתי מאוד קשה כדי להכנס לאוניברסיטה ולהצליח מצאתי את עצמי רק לא מרוצה מהמקום שאליו התקבלתי ומאוכזבת מהציונים שלי - כאילו הגשמת החלום הזה, הפכה לגהנום שלי עלי אדמות (והכל למרות שאני עדיין מאוד אוהבת את התחום).
מצאתי את עצמי מבינה שבכל מקום שהגעתי אליו בחיים, בין אם זה בבית הספר, בצבא או באקדמיה - תמיד הרגשתי לבד, כאילו אנשים מודדים אותי בקריטריונים שלא מתאימים לי, אנשים שלא מבינים אותי ושתמיד מסתכלים עלי מלמעלה וצוחקים עלי - זה כבר הגיע לרמה שאני לא יודעת אם אני מדמיינת, או שבאמת לא אוהבים אותי בכל מקום שאני מגיעה אליו.

כמובן שהלימודים לא עזרו לחרדה ולדכאונות שאני סובלת מהם מגיל קטן (אמנם לא מאובחן מקצועית, אבל אני יודעת אחרי כל השנים האלה מהם התקפי חרדה חמורים ומתי הדכאון שלי בשפל או גאות...).
אני לא חושבת שבחיים הרגשתי במצב נפשי כזה גרוע כמו שאני מרגישה היום, כשזה מרגיש שאפילו החברים הכי טובים שלי - היחידים שבאמת תמיד היו שם בשבילי עם כל הקשיים, כבר לא אוהבים אותי, או שהמשיכו בחיים שלהם ואני תמיד נשארתי מאחורה. רמות העצב שאני מרגישה הם לא משהו שחוויתי בעבר, והרצון שלי להתגלגל לכדור ולבכות בחדר חשוך מעולם לא היו עצומים יותר (משהו שלא עשיתי רק בגלל הקושי להשאר עם עצמי לבד).
אני מרגישה שכל דבר שאני עושה פשוט יוצא כל כך גרוע, ובדיוק לכיוון הנגדי שהתכוונתי אליו ושאין לי באמת תקווה לצאת מהמצב הזה או להצליח בכלל בחיים בכל תחום שהוא.

לכל הכיף הזה נוסף גם הכמיהה שלי לאהבה (שאין לי בתוכי) והלחץ מהמשפחה להתחתן. אני יודעת, ואני גם מאמינה בזה, שאהבה לא תגיע עד שאני לא אהב את עצמי - וגם אם תגיע, אני לא אוכל לתת לאדם אחר אהבה מבלי שיש לי אהבה לעצמי. אני בת 24, וגם כשהשנאה העצמית הזו לא בעבעה כמו שהיא היום, אף אחד לא הסתכל עלי או מצא אותי מושכת. עברתי ביריונות בבית הספר עד סוף התיכון ותמיד מצאתי את עצמי "בתחתית שרשרת המזון החברתית" מה שלא עזר ליכולות החברתיות שלי וכנראה שגם פיתחתי סוג של חרדה חברתית. אני לא חושבת שאני מכוערת, אולי לא הכי יפה שיש, וברור שיש מה לשפר ועל מה לעבוד תמיד כי אני לא מושלמת (בלשון המעטה) אבל אני מאמינה בלאהוב אדם בגלל מי שהוא בתוכו ולא בגלל החזות החיצונית שלו והמסכה שהוא עוטה על הפנים כשהוא בחברה. אני בת 24 והכי קרוב לעניין שהביעו בי היה כשהוטרדתי מינית בגיל 18 וכשנאנסתי בגיל 20. 2 דברים שלא סיפרתי לאף אחד מעולם ולא חושבת שאספר. 2 דברים שתרמו את חלקם הנכבד למעגל השנאה והאשמה העצמית - ועם כמה שאני אשמח להסתובב עם אמונה שזה לא באשמתי, אני לא יכולה להאמין בזה - כי אולי שתיתי יותר מידי, או לא השגחתי על הכוס שלי מספיק, או יצאתי לבר עם האנשים הלא נכונים, או שלבשתי חולצה שלא הייתה צנועה מספיק כמו שחשבתי - אני לא יודעת. האנשים ש"מכירים" אותי לא יאמינו שזה המצב - כי אני דוברת נלהטת נגד הומופוביה, תקיפות מניות, מצ'ואיזם אלים וכו' אבל הכל נובע מהחוויה האישית שלי ומהניסיון להפוך את מה שאני יודעת שהוא נכון למציאות שאני מאמינה בה - אבל ללא הצלחה.
סבתא שלי שואלת אותי לפחות פעמיים בשבוע, כבר מגיל 18, מתי יהיה לי חבר ומתי אני אתחתן ואביא לה נינים כבר. גם אמא שלי התחילה לשאול אותי שאלות כאלה.
אני בת 24 ומעולם לא היה לי חבר, הכי קרוב שהגעתי היה 3 דייטים וחווית GHOSTING רצינית לא פעם ולא פעמיים. כשחברים שלי מדברים על סקס או על האנשים שהם יוצאים איתם אני רק מתפללת שהאדמה תפתח ותבלע אותי כי אני מרגישה כל כך מובכת מזה שאין לי חוויות כאלה ומכך שאני יודעת שאני גם לא מסוגלת לחוות אותם.
אני לא יכולה לדמיין לשכב עם גבר כי זה מחזיר אותי אחורה כל פעם מחדש. אני לא יכולה לדמיין מצב שגבר יגע בי בכל צורה שהיא, אפילו חיבוק מהחברים גורם לי להרתע. אבל אני לא יכולה לדבר על זה. וגם אין לי עם מי כי לא מבינים אותי. אני תמיד הילדה המוזרה בכל מקום שאני מגיעה אליו.
אני חושבת שפיתחתי סלידה מאנשים אולי, ולא באמת התאפשר לי לחקור את המיניות ונטיות המיניות שלי באמת. אני אפילו לא יודעת אם אני נמשכת לנשים או שזה נובע מהחוויות שחוויתי בחיי והיחס מהמין השני ש"זכיתי" לו.

אני בעיקר עצובה, בלי תקווה לחיות, ומפחדת גם לשים לחיים האלה סוף - כי מה יהיה אם יש עולם הבא. אני לא חושבת שבחיים שנאתי את הקיום שלי כמו שאני היום.