נפרדנו אחרי זוגיות ארוכה ואוהבת, יכולתי לסיים את זה אחרת?

שלום,

עד לפני כמה ימים, הייתי בזוגיות עם בן אדם שאהב אותי מאוד וראה בי מלאך. היינו יחד שבע שנים ובשנה האחרונה גם גרנו ביחד. הוא תמיד אהב אותי בצורה אבסולוטית - כתב לי כל הזמן שהוא אוהב ומתגעגע, החמיא לי, תמיד נשאר נאמן לי גם בתקופות קשות (צבא).
עם זאת, במהלך השנה שגרנו ביחד, הבנתי שאני לא רוצה להישאר. גם אני הייתי כמוהו - אהבתי אותו, תמיד דאגתי לו בכל דבר, החמאתי לו והרמתי לו. אהבתי אותו בתור בן אדם, בתור חבר טוב, אבל התקופה שגרנו ביחד גרמה לי להבין שאני לא רואה בו אדם לחתונה. זה היה גם עוד לפני, הספקות היו שם גם לפני שנתיים כשניסיתי להיפרד - אבל כשלא הצלחתי לפני שנתיים אז נשארתי והמעבר לגור ביחד היה בשבילי הזדמנות לראות מי הוא באמת.
אולי לחלק מהקוראים זה יישמע משונה (אני מאמינה שלא), אבל עם הזמן אתה מבין שזה לא מספיק רק לאהוב את בן הזוג שלך, אתה גם צריך התאמה. וכשאין התאמה, אי אפשר לכפות אותה. אתה יכול להיות חבר טוב עם אדם שמאוד שונה ממך וזה יהיה בסדר, אבל ברגע שגרים ביחד אז ישר רואים את הפערים. הפערים היו בהכל - בהתנהלות שלנו בבית, בדיבור שלנו עם המשפחה והחברים, בסדר העדיפויות שלנו, בערכים שלנו. תמיד ידעתי את זה בלב, אבל לא ייחסתי לזה חשיבות אמיתית. הכרנו כשהייתי בת 15 והוא היה בן 16. ראיתי את הדברים האלו כבר אז אבל התעלמתי מהם כי ידעתי שעם הזמן והבגרות אז הוא יכול להשתנות. בצבא ראיתי שהוא לא משתנה, וההפך - האופי שלו רק התעצב להיות עוד יותר שונה ממני. בצבא ניסיתי להיפרד, אבל הוא פשוט לא היה מוכן - אז המשכנו. אחר כך, עברנו לגור ביחד, ושם זה כבר היה שחור על גבי לבן.
בשנה האחרונה שגרנו ביחד, היה המון ups & downs. תמיד היה לי כיף איתו בתור חבר טוב שלי, ולרוב גם החבאתי את הפחדים שלי, אבל מדי פעם כשזה צץ אז פשוט הרגשתי כלואה במערכת יחסים שאני לא רוצה להיות בה.
ועכשיו אנחנו מגיעים לרגע הפרידה. יום לפני הפרידה - הכל עוד היה רגיל. דיברנו וצחקנו בוואטסאפ, באתי אליו וישבנו רגיל ודיברנו על הדירה הבאה שנשכיר. בלב הרגשתי כבר בשבועיים האחרונים שהפרידה מתקרבת, אז לפני כשבוע מחקתי מהפלאפון שלו תמונות שלי (שהוא הצליח לשחזר) ויום לפני הפרידה התעקשתי שישמור אצלו את החפצים ששייכים לו. הלכנו לישון, כל אחד בבית של ההורים שלו, ולמחרת קפצה לו הודעה בוואטסאפ ממני, שאני רוצה זמן בשביל לחשוב אם אני רוצה להמשיך לדירה שכורה נוספת. הוא שאל למה, ובשיא התמימות שאל "את רוצה להיפרד?" - עניתי לו "כן". הוא היה בשוק. הוא חשב שאני צוחקת עליו.
ואז התחילה סאגה של כמה ימים. הוא לא הפסיק לשלוח לי הודעות שהוא אוהב אותי ולא מאמין שזה קורה לו. אני חזרתי והסברתי לו למה הפרידה אבל הוא לא היה מוכן לקבל - הוא התעקש שנועדנו להיות יחד ושמתישהו אני אבין את זה ואחזור אליו. הוא התעקש שניפגש וכשנפגשנו אז הוא בכה המון (גם אני בכיתי המון) ושאל שוב ושוב למה. הוא אמר שהוא רוצה להמשיך לדבר כמו חברים טובים, אז היינו מדברים כמה דקות כאילו הכל רגיל ואז היינו קולטים כמה המצב אבסורדי ושוב השיחה הייתה חוזרת לזה. הוא בא לבקר אותי והביא לי שוקולדים עם הכיתוב שהוא תמיד יחכה לי. בשישי-שבת לא הייתי עם הפלאפון ואז כשפתחתי אותו אז ראיתי 30 הודעות ממנו על כמה שהוא אוהב אותי ומתגעגע אליי. במוצאי שבת הוא התעקש שניפגש שוב.
נפגשנו. יצאתי מהאוטו והוא נישק אותי וישר נישקתי חזרה. הלכנו יד ביד וטיילנו בים. בהתחלה דיברנו רגיל, ואז הבנו שחייבים לדבר על העניין האמיתי. הוא חזר על זה שאם אני עדיין טיפה אוהבת אותו אז אני חייבת לחזור ולנסות לתקן את זה ואולי אפילו ללכת לטיפול זוגי (כמו שהצעתי לפני שנפרדנו). הוא אמר שהוא לא מוכן לקבל את האופציה שנפרדנו ושאני כבר לא אהיה איתו, ושהוא ילחם בכל דרך אפשרית ולא יעצור עד שלא נחזור.
בשלב הזה נלחצתי והבנתי שאני חייבת להבהיר לו. הבהרתי שאני לא מעוניינת לחזור לקשר, שלא היה לי טוב ושאני שלמה עם הפרידה. ניסיתי להסביר לו שלא נעים לי שהוא מתעקש על זה כי יש גם את המקום שלי - מותר לי לא לרצות לחזור אליו.
נכנסנו לאוטו ועשינו סיבוב. הבנתי שאני חייבת להיות אסרטיבית מולו ועמדתי על שלי. הוא התפרק. הוא לא הבין איך מישהי שאוהבת אותו עושה לו דבר כזה. אני הסברתי שאני תמיד יאהב ואדאג לו כי היינו ביחד במשך שנים אבל אני לא רוצה להיות בזוגיות איתו, אני רוצה להיות לבד. הוא אמר שאם היה נשאר בי טיפה קטנה של אהבה אליו אז הייתי נלחמת. הוא יצא מהאוטו, נעמד, הלך כמה צעדים, נעמד, והתפרק על הרצפה. אני הבנתי שאסור לי לצאת אליו, אז הנעתי את האוטו ונסעתי ואחר כך עשיתי כמה סיבובים סביב הבית שלו בשביל לוודא שזה באמת היה רק לתשומת לב ושהוא לא התעלף באמת.
הגעתי הביתה. קיבלתי עוד הודעות ממנו. ביקשתי שיפסיק לשלוח. הוא אמר שהוא לא מאמין שאני עושה לו את זה ושההודעות זה הדבר היחיד שנשאר לו. הוא שוב חזר ואמר שהוא יילחם על זה שאנחנו נהיה ביחד ושהוא מחכה לי ושאני אראה שאנחנו נועדנו להיות יחד. התמלאתי חרדה מההתנהגות שלו והגבתי בתוקפנות - אמרתי לו שהוא צריך ללכת לטיפול ושאני לא יכולה להישאר איתו בשביל למנוע את זה. הוא אמר שאני בטח הולכת לחסום אותו בקרוב ואז הוסיף "אני מקווה שאת תראי בסוף את האמת ותחזרי אליי", אני אמרתי "אני מקווה שאנחנו לעולם לא נחזור להיות ביחד כי אני לא רוצה בחיים להתמודד עם הסיוט הזה שוב". הוא המשיך לכתוב. ואז כתבתי לו "נחסמת" וחסמתי אותו.
בזה הסתיימו 7 השנים שלנו.

לכל מי שהיה אמיץ מספיק בשביל להישאר עד כאן :)
קודם כל, תודה.
דבר שני - התעוררתי היום לבוקר חדש. המקרה הזה מולו חידד לי את ההבנה שעשיתי נכון שנפרדנו. גם אם הוא היה נפרד ממני בטוב, עדיין הייתי מרגישה נכון שנפרדנו - כי הייתי צריכה את זה וזה מרגיש טוב שזה מאחוריי.
עם זאת, הרגשתי שאני צריכה לעלות את זה לכאן. אפילו שאני שלמה עם הפרידה, עדיין... הייתי רוצה שגם אם הזוגיות עם אהבת הילדות שלי הגיעה לסיומה, זה ייעשה בצורה מכבדת לשנינו. עצם זה שזה נגמר ככה, בהרגשה של "עוד שנייה אני פותחת נגדך צו הרחקה" - זה חבל.
לכן, אני שואלת - האם פעלתי נכון? האם יכולתי לסיים את זה אחרת? האם זה בכלל בשליטתי?