מרגיש כמו זומבי, איך להתמודד?

*חשוב לי להבהיר שאין בכוונותיי להתאבד*

היי , אני עומד לחפור פה אז מי שאין לו כוח לקרוא את המגילה שאני עומד לכתוב יכול לצאת.
אשמח אם לא תשפטו אותי ותנסו לעזור לי ולהיכנס לנעליים שלי.
גם אם רק תקראו ולא תגיבו , זה מוערך. :)


אז ככה , כבר שנים שאני סובל מחוסר ביטחון עצמי מוגזם , אני לא יודע בדיוק ממה זה נובע אבל זה פוגע בי בצורה לא נורמלית.
אני לא יודע איך זה התחיל אבל מאז שהייתי קטן הייתי ביישן , ביישן ברמות שאתם לא מאמינים , היום נזכרתי במשהו שקרה לי בכיתה א',
המורה ביקשה ממני לבקש טוש מהמורה ליד הכיתה המקבילה , ואפילו את זה לא יכולתי לעשות , פשוט עמדתי שם והשתתקתי ואמרתי לעצמי "מה אני עושה עכשיו,
איך אני יוצא מהמצב הזה?" , ואני לא יודע למה פחדתי לבקש טוש מסכן.
עכשיו , אני חושב שזה סתם עוד ילד קטן שהתבייש לבקש טוש , כמו הרבה ילדים אחרים , אבל זאת לא הבעיה העיקרית.
בכיתה ז' הייתי בבית ספר דתי והיו לי כינים , ובגלל הכינים היו צריכים לספר אותי בצורה שבה אסור להסתפר בבתי ספר דתיים ,
ואז כשהגעתי לבית ספר עם התספורת , כולם הסתכלו עליי כמו חייזר ושפטו אותי רק בגלל איך שאני נראה ,
ובגיל הזה (11) , כמו שאתם בטח יודעים , ביטחון עצמי זה משהו שהוא מאוד חשוב ,
והרגשתי כל כך מובך מהסיטואציה שפשוט הסתגרתי בבית שבועיים עד שגדל לי השיער בחזרה ,אני לא יודע אם זה קשור , אבל אני מרגיש שזה פגע לי
בביטחון העצמי אפילו יותר ואני פשוט לא יודע איך להתמודד עם זה.

במקביל -
קיבלתי דרגה באיזה משחק מחשב , היא ירדה לי איכשהו , אני לא אפרט יותר מדי כי אני לא רוצה לחפור,אבל מאז שירדה לי הדרגה
, הרגשתי שנהרסו לי החיים ,כל מה שהיה לי , הלך.
ובבקשה אל תגידו "זה רק משחק מחשב , זה לא החיים" , אבל בשבילי , אלו היו החיים , המשחק הזה היה הכל בשבילי , והייתה לי בו מטרה , להגיע הכי גבוה שאפשר , ואז אח שלי דפק הכל ואיבדתי את הסיכוי להשיג את המטרה הזאת ,
ואז בעצם לא נשארה לי שום מטרה יותר בחיים , אח שלי לקח לי את המטרה היחידה שהייתה לי , ועד היום , אין לי שום מטרה (כבר שנה אוטוטו) , ואני חושב לעצמי ,
אם אין לי מטרה בחיים , לא נותר לי למה לחיות.
חשוב לי לציין שהמשחק הזה באמת היה כל החיים שלי בגלל שהתחלתי לשחק בו בגיל 11 (שנת 2012) וסיימתי איתו בגיל 17 (שנת 2018) , ככה שכמו שאתם מבינים זה כבר משהו כמו 7 שנים ,
ולא סתם 7 שנים , אולי ה-7 שנים הכי משמעותיות בחיים שלי , כי אחרי הכל , פספסתי את גיל ההתבגרות , כל מה שחברים שלי עשו אני לא עשיתי , הייתי תקוע כל הזמן מול המחשב ,
וככה בזבזתי בעצם את כל חיי ההתבגרות שלי , במיוחד בגיל הזה שבו אתה הכי נבנה וכל האופי שלך נבנה ולפי זה אתה הופך להיות הבן אדם שאתה.

החיים שלי הם פשוט זבל וסבל , אני לא עושה לאח שלי כלום והוא סתם מתאכזר אליי , סתם מכפכף אותי כאילו אני ילד כאפות שלו , ואמא שלי , אמא שלי בכלל לא אכפת לה,
אני אומר לה שהוא מרביץ לי והיא פשוט אומרת "תעזוב אותי" , אני לא מבקש ממנה להרביץ לו , רק לבקש ממנו שיפסיק , וסליחה על הביטוי אבל אני פשוט על הזין שלה,
חוץ מצרכים בסיסים , דאגה לזה שאני בריא ושלם,ולומד , לא אכפת לה ממני בכלל , בחיים היא לא שאלה אותי לשלומי , בחיים היא לא עזרה לי בכלום למרות שביקשתי
ממנה עזרה מיליוני פעמים, אני מבין שהיא עסוקה אבל רבאק , אני בטוח שפעם אחת בחיים שלך את יכולה לשאול את הילד שלך לשלומו , שלא לדבר על זה שהיא מציקה וכל 5 דקות שואלת אותי אם אני רוצה לאכול למרות שאני כל הזמן אומר לה שאם אני רוצה לאכול אני פשוט
אבקש.וכבר אין לי כוח לא לאח שלי , ולא לאמא שלי , נמאס לי לחיות איתם ואני לא יכול להיפרד מהם.

מי שקצת מבין בהיררכיה החברתית , יבין על מה אני מדבר , מי שלא , אני אסביר,(לפי מה שאני הבנתי לפחות)
-יש את האלפא שהוא הגבר ששם פס על כולם , לא אכפת לו מה אומרים מה חושבים והוא תמיד עושה מה שבא לו.
-יש זאב בודד שהוא קצת כמו האלפא , רק שהוא עצמאי , הוא לא נמצא בחברה מסויימת , דואג לאינטרסים של עצמו , הוא לא מנסה להרשים אף אחד,
בניגוד לאלפא שכן מנסה להרשים.
-יש בטא שהוא בעצם הבחור היותר ביישן , המופנם , אבל לא ברמה שזה פוגע בו.
-ויש את האומגה שהוא בעצם הגרסא האקסטרים של הבטא , הוא הרבה יותר ביישן , הרבה יותר חסר ביטחון , חושב שהוא לא שווה כלום , תמיד נותן לכולם לדרוך עליו , מפחד
לדבר עם אנשים ובכללי מפחד להשמיע קול , כמעט תמיד הוא יסתגר בבית ויהיו לו הרבה מחשבות אובדניות עקב כך שהוא לא יודע מה לא בסדר איתו , גם אם מישהו
פוגע בו , הוא פשוט יקלל אותו בלב וימשיך בדרכו.

למי שעדיין לא הבין , אני אומגה , וכמו שאתם אולי הבנתם , בהחלט יש לי מחשבות אובדניות וגם עכשיו אני מרגיש שבא לי להתאבד, *חשוב לי לציין שוב כי אין בכוונתיי להתאבד* , אני רק חושב על זה מכיוון שאני רוצה לשים
סוף לסבל הזה , אני לא באמת מתכוון לעשות משהו כדי לפגוע בעצמי אבל זה פשוט מציק לי רצח ואני כבר לא יכול לשאת את זה יותר.
אני בעצם חושב שההסתגרות הזאת מול המחשב , ההתמכרות למשחק , הרסה לי את החיים , ובעצם יצרה אצלי חרדה חברתית קיצונית.
ואני חושב שבגלל זה אני בעצם מרגיש כמו זומבי , אני כאילו מת בגוף של מישהו חי, מה הטעם לחיות בעולם שאתה לא עושה בו כלום? תמיד במשחקים או בסרטים , בני אדם יכולים להפוך
לזומבים ,אבל זומבים לא יכולים להפוך לבני אדם.
ככה אני מרגיש עכשיו , אני מרגיש שאני לא יכול לעשות שום דבר בנידון ולא משנה מה אני יעשה זה פשוט לא יצליח , ניסיתי לדבר עם סה"ר כמה פעמים,
הם בעיקר הקשיבו לי , אבל מה שאני צריך זה לא רק הקשבה , אלא גם עזרה , הם הציעו לי ללכת לעשות טיפול CBT (טיפול קוגניטיבי התנהגותי) , אחרי מקרה מסויים שלא אפרט פה ,
בסופו של דבר התחלתי סוג של טיפול שאני מקווה שיעזור לי בסופו, אבל נשארה לי עוד חצי שנה עד שאני מתגייס ואני לא יכול לעבוד בגלל החרדה החברתית שיש לי או לעשות כל דבר אחר.
אני כבר לא יודע מה לעשות עם החיים שלי. :(

מתנצל על החפירה דרך אגב ותודה למי שהשקיע מזמנו כדי לקרוא הכל , אתם מלכים!

*חשוב לי להבהיר שאין בכוונותיי להתאבד*