17 שנים עברו מחיי, מרגישה כאילו הכל היה בזבוז אחד גדול, אין לי תקווה

אני פשוט מיואשת מעצמי.. מרגישה כל כך ריקה.. משתדלת ביום יום לא לחשוב על זה, להיות שלמה עם עצמי, אבל האמת? אני סתם מדחיקה.
וברגע שאני מפסיקה להדחיק הכל מתפרץ מתוכי והדמעות יורדות ויורדות וכל מה שאני מרגישה זה ריקנות ועצב כתוצאה מכך.
עכשיו חופש פסח וכל מה שאני עושה זה לשבת בבית ולפתור עוד ועוד תרגילים במתמטיקה (ניגשת השנה ל-806 5 יחידות), מכינה כל מיני עבודות שאני צריכה להגיש מיד אחרי החופש ומתכוננת למבחנים ומתכונות. כאילו שאת זה לא עשיתי מספיק לפני החופש, אז גם בחופש אני יושבת כל היום בבית עם העיפרון והמחק ומדיי פעם מרשה לעצמי לעשות הפסקות עם אוכל וסדרה.
אני נותנת את כל כולי ללימודים, החיים שלי הם סביב הלימודים. המטרה הבאה: לעבור את המבחן במתמטיקה, לאחר מכן את המתכונת ואז את הבגרות. עוד ועוד ועוד ועוד מבחנים, שיעורי בית.. אבל היי, בסדר, אני מבינה. אני לא תלמידת התיכון היחידה במדינה הזאת שצריכה לעבור את זה. ואני חושבת לעצמי, מילא היה לי משהו אחר לעשות בחופש, כמו לצאת עם חברים, למצוא זוגיות, לנוח, לעשות דברים כיפים שישמחו את הנפש שלי. אבל לא. אני יודעת טוב מאוד שאם לא היה לי חופש עמוס במטלות מהביה"ס, הייתי ממילא יושבת בבית לבד נמרחת על המחשב או על הפלאפון בניסיון נואש למצוא דרכים עלובות להעסיק את עצמי עד החזרה לביה"ס.
אני מרגישה אבודה. ואני יודעת שהכי נורא שאת כל זה אני כותבת ללא מטרה, כי גם אם יגיבו לי ויגידו לי "צאי החוצה, תתחברי לאנשים, תחדשי תחביבים" וכו', אני לא אקשיב לעצות האלה כי זאת פשוט לא אני. אני מחכה לנס כלשהו, כאילו שהחיים הטובים יפלו עליי מהשמיים ארוזים במתנה ועטופים בעטיפה יפה.
אני מסתכלת על כל מיני אנשים, אפילו כאלה שקרובים אליי ואני מקנאה. כמה אופטימיות, כמה שמחת חיים. לזרוק הכל לעזאזל ופשוט לצאת החוצה, לחיות את החיים וליהנות מכל רגע.
אני תמיד עוצרת לחשוב, מה יהיה אם, לא אסור לעשות ככה, זה מסוכן. אבל אנשים חיים ונהנים ומנצלים. ואני מסתגרת בבית ומבזבזת את הזמן היקר הזה..
17 שנים עברו מהחיים שלי, ואולי זה מעט זמן, אבל מרגיש כאילו הכל היה בזבוז אחד גדול.
תמיד כשיש את השאלה הזאת "תציינו רגע אחד מאושר שקרה לכם בחיים" אני פשוט לא יודעת מה לענות, כי אין לי אחד כזה. אלוהים, אני כל כך דיכאונית, אין לי תקווה.
אני אשאר תמיד לבד ואני בספק אם מישהו יוכל לסבול את האופי המסתגר והמוזר שלי.