הצבתי לראשונה בחיי יעד חברתי לשנה הזו ונכשלתי בו, אולי עוד אפשר לתקן?

היי לכולם וסליחה שאני קצת אחפור, אני פשוט הרגשתי שאני חייב לפרוק את זה איכשהו.

בתחילת השנה עליתי לתיכון ופגשתי ילדה מדהימה - חכמה ממש, נחמדה מאוד וגם ממש יפה. די אפשר להגיד שהתאהבתי במישהי לראשונה בחיי...
אף פעם לא הצבתי לעצמי יעדים חברתיים כי לא הרגשתי צורך בכך, אך בפעם הראשונה באמת הרגשתי שאני רוצה להכיר אותה טוב יותר, ובסופו של דבר לשאול אותה אם היא רוצה שנהיה ביחד.
הלימודים אף פעם לא ממש הטרידו אותי (הצטיינות יתרה באופן קבוע), אז זה פחות או יותר היה גם היעד היחיד שהצבתי לעצמי השנה הזאת בפרט ודי גם בכל חיי...

מהר מאוד שמתי לב שאין לה כ"כ הרבה חברים והתחלתי להתיידד איתה. זה עבד די טוב ולאט לאט נעשינו חברים ממש טובים: אני די יודע עליה הכל, התחלנו לעשות עבודות ביחד והרבה מאוד תלמידים (וגם כמה מורים) אמרו שאנחנו צריכים להיות בני זוג... (לא העזתי לשאול אותה כי פחדתי שהתשובה תהיה שלילית ואאבד את הקשר שכבר נוצר...)

בחצי השנה האחרונה ניסיתי לחשוב מתי כדאי לי להציע לה ולמצוא זמן שמרגיש לי נכון, אבל בכל פעם שמצאתי זמן כזה (שהיינו בו רק אני והיא והרגשתי שהשיחות היו מצויינות - בד"כ הן היו טובות מאוד אבל היו רגעים שהרגשתי שהן היו טובות אפילו יותר), הגיעו אנשים אחרים והפריעו לשיחה באמצע, או (מה שלרוב קרה) לא היה לי מספיק אומץ, התחלתי לגמגם או פשוט לחייך חיוך של מבוכה ושיניתי נושא...

בשבוע שעבר (לא ממש עיכלתי שנגמרה השנה כי עדיין היו לי בגרויות עד לפני שבוע ולא הרגשתי שכבר הגיע סוף השנה...) הבנתי שעדיין לא מימשתי את היעד היחיד שהצבתי לעצמי והבנתי שאני צריך לעשות את זה השבוע. התחלתי לתכנן סוג של נאום איך להגיד כדי שלא אתרגש ואתחיל לגמגמם, וכל יום "חטפתי רגליים קרות" מחדש.
מרגע לרגע השיחות ביננו נהיו יותר שטחיות, הרבה פחות טובות ונגמרו ממש מהר. היו הרבה מאוד רגעים של חיוכים של מבוכה מהצד שלי וגם ממנה. אפשר לראות שגם היא רוצה שהשיחה תמשיך אבל לא מצליחה ומקווה שאני אגיד משהו, וההפך".
והגיע היום האחרון ללימודים אתמול - וממש אמרתי מול המראה את מה שתכננתי להגיד כמה פעמים והפנמתי שגם אם אקבל תשובה שלילית (למרות שאני לא מאמין שזה היה קורה ואני לא יודע למה אני כ"כ מבוהל), אוכל להכיל את זה בקלות יותר מאשר שלא ניסיתי בכלל ולדעת שאולי הייתי מצליח.
הייתי מוכן להגיד לה בהפסקה, כבר התחלתי להגיד את המשפט הראשון שתכננתי להגיד, ושוב נכנסתי ללחץ ושיניתי נושא...

הגעתי הביתה והרגשתי כמו כישלון. למרות שממש הצלחתי לימודית בשנה הזאת (ממוצע 96.5 ובציוני הבגרות ממוצע 98, ולראשונה מכיתה ח' הצלחתי לקבל שוב הצטיינות יתרה ולא "רק" הצטיינות רגילה), וגם בפאן החברתי הצלחתי להכיר כמה חברים חדשים, נכשלתי ביעד החברתי שייעדתי לעצמי והייתי כל כך קרוב להגשים. חשבתי שזה יעבור תוך כמה שעות, אבל גם 24 שעות אחרי (תוך כדי שאני כותב), אני עדיין מרגיש ממש רע ואפילו על סף דמעות...

למרות זאת, אני עדיין מרגיש שאני יכול לשנות את המצב גם בקיץ. מהמעט שהצלחתי להגיד לה, שאלתי אותה (למרות שזה כבר היה בזמן שהקשר ביננו התחיל להתרופף קצת) אם היא רוצה שנפגש בקיץ באופן כללי (דיברנו כ"כ הרבה בכל השנה ואני האדם שהיא מדברת איתו הכי הרבה בכיתה וידעתי שאין סיכוי שהתשובה תהיה לא), והיא אמרה שכן וחייכה חיוך של מבוכה...
חוץ מזה, לפני כשבועיים הוסיפו אותי לקבוצת ווטסאפ של החברים הקרובים שלי (ויש שם גם כמה חברות שלה), ומדי פעם מנסים להעלות שם מפגשים חברתיים ושיערתי שבקיץ כמות המפגשים תעלה, ודאגתי שיוסיפו גם אותה אליה (אחרי שדיברתי איתה, כמובן, ווידאתי שהיא מעוניינת בכך). ככה שהשארתי לעצמי סוג של "plan B" כי הרגשתי שעלול להיות מצב ש"אשתפן" שוב ולא אצליח לשאול אותה עד סוף השנה.

אחד ממקומות הבילוי האהובים עליה (לא עלי, אבל אם אתם חושבים ש"התוכנית" הזאת עשוייה לעבוד, אני אסתדר) הוא הים, וחשבתי שאוכל לבקש מאחד החברים הטובים שלי (אם אספר להם את הסיפור במלואו, כי הם אפילו לא יודעים שאני אוהב אותה, אני בטוח שהם יסכימו לעזור) לשאול באותה הקבוצה אם מישהו רוצה ללכת לים ואני משער שהיא תסכים.
אנחנו גרים די קרוב אחד לשנייה ורחוקים מהשאר, ככה שאשאל אותה אם היא רוצה שנלך ביחד לכיוון תחנת האוטובוס או שפשוט נהיה היחידים שהולכים באותו הכיוון בדרך חזרה הביתה (אנחנו לא גרים קרוב לים, כך שנצטרך לקחת לשם אוטובוס), ואחרי ההרגשה הנוראית שיש לי עכשיו, אני יודע שלא אפשל בהזדמנות השנייה ואשאל אותה. גם אחרי התחושה הזאת, אני יודע בוודאות שגם אם היא תדחה אותי (אני לא חושב שזה יקרה) ארגיש יותר טוב כי ניסיתי ואפסיק להרגיש כמו כישלון.

יש לי עד ה6.7 לעשות את זה (אם אחליט שאני עושה את זה), כי אז היא מתחילה ללמוד לתואר בהנדסה (כמו שאמרתי, היא מאוד חכמה...) ואני כנראה צריך להתחיל לארגן את זה בקרוב... גם היא לא אדם שאוהב לצאת מהבית יותר מדי (כמוני), אז אני מניח שהשבוע הבא הוא לא מאוד אופציונאלי ועדיף לעשות את זה בשבוע הראשון של יולי.
השאלה היא: האם בכלל כדאי לי לנסות לעשות את זה? אני מאמין שזה אולי יצליח...
ואם כן, איך לגייס את החברים שלי?
ושאלה נוספת: עד שאיישם/לא איישם את הרעיון הזה, איך לגרום לתחושה הנוראית שאני חווה לעבור ולא ליפול למקום של הדיכאון?

תודה רבה לכל העוזרים!
ושוב, מצטער שזה יצא כ"כ ארוך, הייתי חייב לפרוק את זה...