האם אני פסיכופת?

היי, אני בחור עובד ומנהל שגרת חיים רגילה, גר לבד. בן 27.

ורק עכשיו אני שם לב למשהו אצלי שלא הרגשתי לפני שהוא לא בסדר..
זה קרה כשנתקלתי לא מזמן בתוכנית על פסיכופתים שלא ידעתי עליהם דבר חוץ מזה שהם רוצחים סדרתיים. אחרי שהסבירו לי על הטיפוס הפיסכופת, זה הפיל לי המון אסימונים על עצמי.

המסקנות שהגעתי הן:
א') רמת האמפתיה שלי נמוכה, אף פעם לא נתתי על זה את הדעת. אבל בדיעבד שאני היום חושב על זה אחרי שצפיתי בדוקומנטרי, אני כנראה חש אמפתיה בצורה נמוכה מאוד מהאדם הממוצע. היו פעמים בודדות שבאמת הרגשתי אמפתיה אמיתית כנראה למצבים כלשהם, אם אני חופר בעברי, אבל זה היה ממש לזמן קצר בלבד.
אני לא באמת מזדהה עם אנשים והרגשות שלהם, גם לאנשים הקרובים לי ביותר, שיש ביננו קירבת דם - מישהו מת, נפטר, תאונה, כאב, מחלה - זה לא מזיז לי אפילו טיפה. . ואף פעם לא הרגשתי עם עצמי שאני לא בסדר שאני לא מרגיש דבר. זה תמיד עבר מעליי.
גם בתור ילד וגם עכשיו , רואה עינויים של חיות וחוסר אונים, אני לא ארגיש משהו לא נעים בתוכי או תחושה של אמפתיה לחיות. שמשהו לא בסדר בזה שאני לא מרגיש שום דבר. שזה לא עושה לי כלום. אני זוכר שבתור ילד, עשיתי פה ושם מעשים של התעללות בבעלי חיים, אבל הם היו מעטים.

ב') לפעמים אני לא חש חרטהבושה - גנבתי וגזלתי מהאנשים הכי קרובים לי, מהאנשים שנתנו לי הכל בחיים. שהיו נותנים לי את ''העיניים שלהם'' בשבילי. ולקחתי מאחורי גבם. עשיתי את זה לפעמים כדי לשרוד או כשהרגשתי צורך אמיתי. ואחרי המעשה - לא הרגשתי לא בסדר עם עצמי. לא הרגשתי אשמה, חרטה או בושה. אפילו לא טיפה. עד שבמקרה תפסו אותי - ושם כן הרגשתי בושה על זה. בושה חזקה.
אז אני כן או לא פסיכופת? הם אמורים לחוש בושה על זה שתופסים אותם?
אני לא גנב במהות שלי. חשוב לי לציין את זה. לפעמים אני לא מצליח להנות מהכסף של עצמי, שאני מרוויח.

3) אין לי בעיה עם בדידות - יש לי קסם אישי כזה שעוזר לי להתחבר לאנשים בקלות ולהתחבר לכל בן אדם, אני אכשהו יודע לומר תמיד את הדבר הנכון (זה עזר לי שעבדתי פעם במכירות, ומכרתי ביום אחד כרטיסי אשראי יותר ממה ששאר העובדים מכרו במהלך חודש שלם), מצד שני, אני לא אוהב למשוך תשומת לב.
זה נותן לי תחושה של איבוד שליטה, שמסתכלים עליי. שאני נבחן. אז כן אכפת לי מהחברה. (לפסיכופתים לא אכפת). אבל מצד שני ביליתי בסוג של בדידות ובידול חברתי במשך שנים ארוכות, ולא הרגשתי רע עם זה שאין לי מעגל חברתי.
גם זה לא פגע בכישורים החברתיים, שהייתי צריך להראות נוכחות, ידעתי...
זה כאילו אני מסוגל להפעיל את זה ולכבות את זה.

4') אני גם נורא נהנה להפעיל מניפולציות על אחרים. לגרום להם לעשות מה שאני רוצה.אם מישהו נותן לי ביקורת או מעליב אותי. לא משנה מי זה או מה עוצמת התגובה שלו- אני בכלל לא נעלב. אני תמיד שותק ומחייך, וישר חושב מאיזה מקום הוא אומר את אותם דברים, שכנראה שיקפתי לו משהו. לפעמים אנשים חושבים שאני מחזיק דברים 'בפנים', אבל זה לא שאני מחזיק זה פשוט שלפעמים אין שם שום דבר.

5') אני לא מרגיש צורך במערכות יחסים - היו לי מערכות יחסים קצרות ובודדות.
בדיעבד אני חושב שגם במקרים שהייתי בזוגיות, הרגש שהיה קיים שם היה אובססיה ולא אהבה. אני מרגיש סופר מנותק בתוך סיטואציות אינטימיות. כמו פיל בחנות חרסינה. לא מתוך חוסר ביטחון. שום רגש לא מתעורר שם, חוץ מהמשיכה המינית הפרימטיבית.

אבל יש בי דברים שלא מצביעים על פסיכופתיה - דאגה לגבי העתיד מבחינת סטטוס ומעמד, פחד מדחייה, ביטחון עצמי נמוך (לפעמים).
גם בזמן שאני כותב את המכתב הזה, אני לא חושש אם אני אגלה שאני פסיכופת.
זה לא שזה מטריד אותי מה האמת תהיה, רק מתוך סקרנות.