איך לצמוח ממשבר? הגעתי למקומות נמוכים, זה בסדר לעבור קושי כזה בגיל כל כך צעיר?

אני הרבה זמן רוצה לכתוב פה ולא הצלחתי לסדר את המחשבות שלי ולהביע את עצמי.
בגדול עברתי משבר עמוק שהתחיל כדכאון קל מקשיים בבית והמשיך למשבר עמוק יותר, שגרר חרדות דיכאון ומחשבות טורדניות...
פניתי לפסיכולוג כי הבנתי שאני צריכה עזרה. אני בטיפול כבר שנה וחצי עם פסיכולוג מדהים שעוזר לי להציף הרבה יותר ממה שחשבתי שקיים בי, לטוב ולרע. הטיפול הוא חוויה די חיובית עבורי, וכדי לצאת מהחרדות והדיכאון ולהתרומם מהמשבר לגמרי התחלתי לצרוך ציפרלקס 10 מילגרם כדי להתחזק.( כמות קטנה)
מסביב לכל הסיפור הזה יש את ההתמודדות שלי עם הסביבה שלי, לפני המשבר הייתי טיפוס חיובי בריא ושמח (כלפי חוץ לפחות) ובמהלכו... לא . הייתי עצובה מאוד ומוצפת ריגשית ורוב הסביבה, (בעיקר מחברים ולצערי גם מהמשפחה הקרובה) בכלל לא הכילו אותי בתקופה הזאת. הרגשתי מוזרה, מנודה, מקור ללעג, תמיד קיבלתי מבטים תמוהים והבטחון שלי שגם ככה נפגע בעקבות החרדות התרסק ממש וכל הקבלה העצמית שלי שסבבה סביב לקבל את המשבר להוציא ממנו את הטוב ולרפא את עצמי הפכה לביקורת ואכזבה עצמית. אני הרבה יותר מאוזנת היום ויש לציין שעושה המון למען עצמי ולמען פיתוח אישי, כמובן שיש לי רגעי משבר שאני לומדת לעבור ולצלוח, אין ספק שעם כל הכאב שחוויתי בשנים האחרונות למדתי המון על עצמי, והצבתי מטרות חדשות בחיי וגדולות יותר.
עד כה מה שבעיקר רודף אותי וקשה לי מאוד לשחרר ממנו זה הצלקת שנשארה לי מהיחס של הסביבה שקטלגו אותי תחת הכותרת של השתגעה, התחרפנה. חוסר ההכלה הזה פירק אותי, במקום חיבוק ותמיכה קיבלתי רק ביקורת ובאמת לא ציפיתי להתנהגות כזאת מהאנשים שהיו לכאורה כל כך קרובים אלי. עד כה אני עובדת על לחזק את הבטחון שלי שוב ונאבקת כדי לאהוב את עצמי כמו שאני. בכל מקום שאני מגיעה אליו
(מקום חדש) לוקח לאנשים זמן לעכל אותי לאו דווקא בקטע רע אבל אני כבר ישר חושבת שלילי ומפחדת ששוב ישפטו אותי או יגידו לי/עלי מילים כואבות.
הדבר הנוסף שקשה לי לשחרר ממנו הוא סוג של אכזבה שהגעתי למקומות נמוכים. תמיד החזקתי מעצמי אדם חזק ובריא ולצערי נשברתי.
אם הגעתם עד לפה תודה שהקשבתם לסיפור שלי ולמועקות שלי. האם אתם חושבים שזה בסדר לעבור קושי כזה בגיל כל כך צעיר? ואיך אני צריכה להמשיך לחזק את עצמי ואת הבטחון שלי חזרה לדעתכם?