יותר טוב כלום מכמעט? לגזור על עצמי בדידות אולי אפילו עד סוף ימיי?

שלום לכולם,
אני פה בתקווה גדולה לקבל קצת כיוון באחת התקופות הקשות בחיי.
אני בת 42,ג+1 גדול(אוטוטו מתגייס) ונמצאת בזוגיות כבר 9 שנים עם גרוש +2 קטנים (גילאי בי"ס יסודי), אנחנו גרים יחד בבית שרכשנו במשותף.
עם השנים הבנתי שהזוגיות שבה אני חיה היא פשרה, כבר מתחילת הקשר. אחרי תקופה ארוכה שבה חייתי לבד עם בני כגרושה הרגשתי כמה 'קר שם בחוץ' וכשמצאתי אדם טוב ו'נורמלי' אמרתי לעצמי שבינתיים זה יותר טוב מכלום והבינתיים הזה נמשך שנים, עד עכשיו.
חשוב לי להגיד שאני סובלת מהפרעת אישיות מסויימת שמרחיקה ממני אנשים לגמרי, כולל בני משפחה. אפשר לומר שבלי בן הזוג ובני אני לגמרי לבד בעולם. ועכשיו, כשהבן שלי כבר גדל אני מרגישה יותר ויותר גם את הבדידות בתוך ה'זוגיות' שהתפשרתי עליה- אנחנו פשוט חיים בבית יחד כמו בשותפות לא מוצלחת- אין כמעט תקשורת מילולית/פיזית, אין כמעט שותפות במטלות הבית, אין כמעט בילויים משותפים וכשכבר יוצאים 'לבלות' יחד השתיקות מחדדות את הריחוק ואת גודל הפשרה כך שאני מעדיפה פעמים רבות פשוט לא לצאת איתו לבד וגם פעמים רבות מוצאת את עצמי 'בורחת' מהבית כי כשבני לא נמצא ונמצאים רק הוא וילדיו אני מרגישה זרה כמעט, כאילו שאני מתארחת אצל משפחה אחרת וכאילו שזה בכלל לא הבית שלי...
כל עוד בני היה יותר בבית ופחות בעיסוקיו היו לקשר הזה יתרונות בעיניי - העדפתי להתפשר כדי שלא נחזור לחיות שוב בבדידות כל כך גדולה (מי שמכיר את הסיטואציה יודע עד כמה זה נורא ולא פשוט), אבל לאחרונה אני מרגישה שאני חייבת להתעמת כבר עם העניין הזה בתוכי ולהחליט סופית אם אני מפרקת את הקשר, מוכרים את הבית הרכב והרכוש ועוברים שוב לחיות לבד בלי שאף אדם יתעניין בנו (צריכה גם לקחת בחשבון שבקרוב מאוד בני יילך לצבא וזה אומר שאהיה מבודדת לחלוטין מהעולם), או שאני נשארת ואולי מנסה למצוא איכשהו על מה 'לעבוד עם מה שיש' כדי לנסות לשמר את המעט שבכל זאת כן נבנה- ההרגל, הרכוש וזה שיש לצידי לכאורה מישהו שכן רוצה לחיות איתי אבל זה כל מה שהוא מסוגל לתת מעצמו. אני יכולה להתחיל איתו תהליך של טיפול זוגי אבל הוא אדם כל כך פסיבי בכל התחומים שאני בספק רב אם הוא בכלל יסכים ללכת, ואם בכלל ישתף פעולה עם התהליך וגם אם כן אז אם בכלל ניתן לשנות מישהו שחושב שהכל לגמרי בסדר אצלו ולא מבין שיש בעיה(אחרי ניסיונות רבים מצידי לעודד אותו לשנות את המצב אני מבינה שכנראה המצב לא ישתנה).
בשנתיים וחצי האחרונות התחלתי טיפול נפשי שמשנה אצלי דברים, אמנם מאוד מאוד לאט אבל שוב- יותר טוב מכלום. יכול להיות שהשינויים הקטנים האלה בי מציפים גם את התהיות לגבי עתיד הקשר.
מה דעתכם? לאיזה רע במיעוטו לפנות- להישאר עם הפשרה אותה אני אפילו לא יכולה להגדיר כ'כמעט' או ללכת באומץ לכיוון ה'כלום' ולגזור על עצמי שוב את אותה הבדידות הטראומטית, אולי אפילו עד סוף ימיי?