להיות או לא להיות שחקנית?

שלום, אני סופי (שם בדויי), בת 19, גרה בדרום הארץ (דיי רחוק מתל אביב), וכרגע אני בכיתה יד לומדת אלקטרוניקה כדי להיות הנדסאית.

בחרתי במגמה שלי (אלקטרוניקה) כי זאת הייתה המגמה הכי מעניינת שהבית ספר הציע לי, וגם מגמה טובה ונחשבת שבעתיד תגרום לי להיות בצבא בתפקיד עם תנאים טובים ואחר כך בעבודה טובה עם משכורת גבוהה.

לגביי זוגיות, לא מעניין אותי בכלל, אני לא מעוניינת בקשריי אהבה ופעם כמעט ונכנסתי לאחד (אף פעם לא נכנסתי כי אני ממש נגעלת מזוגיות עם כל המינים). אז השאיפה שלי בחיים להיות רווקה ללא ילדים, כלומר לממן רק את עצמי וכל הזמן שלי יהיה מנוצל רק בשביל הדברים שאני אבחר בלי התפשרות לבעל או לילדים.

עוד מאז שהייתי קטנה אהבתי משחק, השתתפתי בכל הצגה וגם ניהלתי כמה. תמיד קינאתי בשחקנים אחרים ותמיד קפצתי על כל היזדמנות להופיע בבמה.
כעיקרון אני בן אדם ביישן וחס ביטחון ומגמגמת, אבל כל פעם שאני עומדת על הבמה או מול קהל של אנשים אני מתמלא בביטחון ובריגוש, ונותנת את כל כולי ונהנת מכל רגע.
הפעם האחרונה ששיחקתי הייתה לפני שנה, בהצגת סיום לימודים, וקיבלתי הרבה מאוד מחמאות מכל מיני אנשים (חברים, מורים, ועוד כמה מהשיכבה שלא הייתי איתם בקשר). אני יודעת שיכול להיות שהם סתם אמרו כדי לעודד וכדומה, והאמת זה לא מה שהיה לי הכי חשוב, הכי חשוב היה לי להיות בחזרות ובהצגה, נהנתי מכל פעם ששיחקתי דמות, מכל פעם שלא הייתי אני אלא הייתי משהו אחר.

אבל להיות שחקנית זה קשה, צריך יחודיות כדי באמת להיות בהצגות או דברים כאלה, רוב האנשים שלומדים משחק לא מצליחים להתקדם, לא?
הרבה אנשים שהכרתי אמרו שהחלום שלהם זה לשחק, וזה ממש הוריד לי את הביטחון, אני אוהבת להיות שונה מאנשים אחרים, ושחקנים ואנשים שחולמים על זה יש כל כך הרבה. יש כל כך הרבה אנשים שחולמים על זה ולא מגשימים את זה באמת, אלא סתם חלום זמני שלהם, וזה ממש מפחיד אותי שגם אני ככה.

בזמן האחרון נודע לי שחברה של חברה שלי מתחילה לימודי משחק, ואני לא יודעת למה פתאום הרצון והאהבה הענקית התכבה. בהתחלה ממש קינאתי בה ואז הוא התכבה, אני לא יודעת למה אבל זה מפחיד ומעציב אותי, כי זה משהו שאני כל כך אוהבת והשאיפה שהייתה לי תמיד.

כרגע כמו שכתבתי בהתחלה אני במסלול של אלקטרוניקה ואני מצטיינת שם, מבטיח לי עבודה טובה בעתיד. החצי שנה הזאת הולכת להיות כנראה דיי קלילה, אז חשבתי אולי ללמוד משחק, אבל אני ממש לא בטוחה בעצמי. כי אני בן אדם שמתייאש בקלות מדברים ואני מפחדת שאולי הפסקתי לאהוב את זה (ואם אני לא אוהבת משחק אז אין לי שום דבר אחר שאני כל כך אוהבת). וגם הבעיה של איפה ללמוד מתקילה אותי, בגלל שאיפה שאני גרה אין מקום טוב ללמוד בו משחק, אז זה אומר נסיע של שעה ברכבת לתל אביב ואז אוטובוס למקום שבו אלמד.
ועוד בעיה מתקילה אותי, האם אני באמת מתאימה לזה? אני לא מרגישה בטוחה בעצמי, אנשים אמרו לי שצריך להיות מיוחדים כדי להצליח בזה, שהסיכויים שלי מאוד קטנים, ומעבר לזה אני מרגישה מאוד חסרת ביטחון ולא שווה כלום.

דחוף לי עכשיו ללמוד כדי לדעת לאן הכיוון שלי, אם למשחק כמו שאני תמיד רציתי או לטכנולוגיה כמו שאני לומדת ומצטיינת כרגע (טכנולוגיה לא מעניין אותי, זה קל אבל לא מושך).
אבל האם אני בכלל מתאימה לזה? חסרת ביטחון ועם שום ידע במשחק חוץ מכמה הצגות בית ספר עלובות?