כל החיים החרימו אותי והתעללו בי, בכל מקום הודפים אותי, מה הלאה?

אני פשוט עלה נידף ברוח.. הלוואי ותקראו עד הסוף ותגיבו
בכיתה ז' עשו עליי חרם, על המראה החיצוני שלי, חברות מאוד טובות הפיצו עליי שמועות שיש לי כינים (אין לי) וירדו על המראה שלי
רוב השנה לא באתי והמצאתי מחלות כדי שאף אחד לא ידע מה אני עוברת
בסוף כיתה ט' עברתי לתיכון אחר בעיר אחר כדי לא לראות את הילדים האלו
בתיכון- כיתה י' לא דיברו איתי חצי שנה, גם לא ניסו להכיר אותי. כולם הכירו אחד את השני מהחטיבה ואני באה ממקום אחר, הייתי יושבת עם הספר לבד, בקפיטריה אוכלת לבד ועושה הכל לבד. בעבודה בקבוצות אף אחת לא רצתה להיות איתי
כיתה יא - עוד המצב השתפר והיו לי חברים והיה מצחיק אבל לא הזמינו אותי לשום דבר מחוץ לבית הספר. לימי הולדת לא רצו שאבוא.
כיתה י"ב- באמצע שנה עברתי את החרם הכי גדול בעולם, נערה אחת החליטה שהיא שונאת אותי ופשוט יום אחד באה צרחה עליי מול כיתה שלמה בהפסקה ואמרה שמעכשיו אף אחד לא מדבר איתי כי עשיתי איזה משהו שהיא המציאה, שתקתי ולא עניתי.. בכיתי במשך כל ההפסקה ואף אחד לא ניגש אליי, והיא הייתה מאוד מקושרת ככה שאף אחד לא העז לדבר איתי, גם אנשים שהייתי שומעת את הבעיות שלהם והיו חברים שלי, כולם שנאו אותי, פתחו עליי קבוצות ווצאפ, הפיצו שמועות ופשוט הייתי לבד. לא באתי לטיול שנתי,לא הזמינו אותי למסיבת סיום, אף אחד לא רצה לשבת לידי וכולם רק צחקו עליי ועקצו אותי כשהייתי עונה על תשובות בכיתה. כל השנה ספרתי את הדקות לסיום תיכון, כשפניתי ליועצת היא אמרה שהיא לא יכולה לעשות כלום.
לא גייסו אותי לצבא בגלל רקע רפואי
הגעתי לקורס פסיכו-חשבתי, אולי הפעם אכיר חברים?אולי יש תקווה? שוב לבד, שוב כולם יחד ואני בצד.
אף אחד לא רצה לשבת לידי, כולם הכירו את כולם ובאו בקבוצות לקורס ואני הייתי לבד, סופרת דקות לסיום ההפסקה. והייתה שם גם בחורה שהייתה איתי ביסודי ועשתה לי את המוות, חשבתי שהיא שכחה מהיסודי אבל שוב השפילה אותי מול הרבה אנשים ורבה איתי ואני חסרת הגנה מנסה לעמוד מולה כשכל החברות הפרחות שלה שנראות טוב צועקות עליי.
יש לי עבודה של חצי משרה וגם שם לא וואו לי, כולם שם בני 26 והלאה, נשואים עם חיי חברה ולימודים וכו'. הכל רציני ואין זמן לדבר על סתם
אני פשוט אדם שקוף. לא חגגתי יום הולדת מגיל 14. כבר שנתיים עברו מסיום תיכון, אני בודדה.
לא רוצה חברים, כל החיים השפילו אותי גם אלו שהיו חברים טובים שלי, אין לי אמון באנשים יותר ולא תקווה, ואף פעם לא הייתי מאלה שמתחילים איתן שיחה, תמיד אני זאת שביקשתי סליחה במריבה, אף פעם לא הייתי מאלו שתמיד מוקפות חברים ותמיד יש להן בן זוג או מחזרים, אני פשוט מצורעת. אשמח לעצות, איך להעביר את החיים בבדידות? איך לשמוח עם עצמי ולהרגיש טוב לבד?