בן 26, שונא את החיים שלי ואת מי שהפכתי להיות, לגמור עם הסבל המתמשך שלי?

היי לכולם אני בן 26 ובדיכאון מתמשך שבא והולך כבר מאז שאני זוכר את עצמי.
יש לי בעיות הגיוניות שגורמות לסוג של קרע בביטחון העצמי שלי.
כשהייתי בתקופת התיכון כל החברים שלי שגם ככה לא היו הרבה טענו שאני מלא או שמן אז החלטתי להתאמן מאז ועד היום בלי הפסקה עם אימונים מסודרים בלי חדר כושר ובעיקר שתיית מים וגמילה מקולה.
אחרי זה נהייתי אובססיבי לגמרי לגבי גודל הירכיים שלי,כנראה גנים ובגלל שאני מאמן גם רגליים.סוג הגוף שלי הוא מזומורף (Mesomorph) שזה אומר שאני שורף שומן ובונה שריר באופן שווה,קל לי לבנות שריר בדיוק כמו שקל לי להוריד שומן.אבל תמיד רציתי להיות רזה יותר ופחות רחב.
אחרי זה פיתחתי אובססיה לגובה שלי שביום טוב אני 1.72 שזה נחשב נמוך לגבר,אז מצאתי פיתרון.קניתי בלנדסטון עם מדרסי גובה 3 ס"מ ואחרי שהרחבתי את הנעל הוספתי עוד 2 ס"מ.זה כואב מאוד ללכת איתם אחרי כמה זמן וזה פשוט מפוצץ לי את הרגל לגמרי אבל זה נתן לי בוסט לביטחון פתאום ממטר 72 נהייתי כמעט מטר 80.
כמה זמן אחרי התחלתי להקריח ולהפסיד את השיער שלי וניסיתי הכל.תמיד היה לי שיער בעייתי כי הוא היה מקורזל ושרוף כזה אחרי אורך מסויים.אז מצאתי פתרון גם לזה,קניתי סיבי שיער מעלי אקספרס כי בישראל על בקבוק אחד הם רוצים 300 שקל כשאצל הסינים כי זה מזוייף אני קונה 3 כאלו בפחות מ-50 שקל.אחרי אורך מסויים זה לא יפה ואני מסדר את השיער שעות מול המראה ואני סובל מזה.אני שונא שיער קצוץ זה גורם לי להראות רע כי הפנים שלי לא מתאימות לתספורת קצוצה.
זה אולי נשמע שטחי אבל החלום שלי הוא להראות טוב כדי שסוף סוף יהיה לי ביטחון,אולי כמו שעושים בסרטונים באינטרנט שמגלחים את כל השיער חוץ מבצדדים ואז שמים פאה שמתאימה לתווי פנים אבל זה יקר בטירוף.
בכל אופן חפרתי על זה מספיק,רציתי שאנשים יבינו את הנקודה שלי.
חברים שלי עזבו אותי ולהחזיק עבודה לאורך זמן זה לא הצד החזק שלי.אין לי כסף אני לא יוצא,אני ניסיתי להתקבל לעבודות אבל ככל שעוד מקום ועוד מקום דוחה אותי נגמרו לי המקומות ללכת אליהם אז בשבועיים האחרונים פשוט הפסקתי לחפש.אני מנסה לצאת עם אחי הקטן כי מאז שההורים שלי גרושים הוא גר עם אבא שלו אבל הוא כל פעם דוחה אותי,הוא מגיע לבית של אמא כל יום שישי עם החברים שלו ועם הבחורות ואני מתבייש ואף פעם לא יוצא אליהם,הם אולי צעירים ממני ב 4 שנים ככה שזה לא כ"כ משנה.אבל מה אני קשור? אז אני אוכל את עצמי מול המחשב לבד.אחי הקטן השתנה לגמרי כי הוא גר עם אבא שלו אז פתאום הוא הפך למישהו שאפשר לדבר איתו,אבל הוא לא רוצה לדבר איתי.כנראה אין חיבור או משהו.יש לו אוטו משלו,הוא מביא נשים על ימין ועל שמאל ואני? אני בסה"כ נוצלתי ע"י המטפלת שלי פעם (הגשמת פנטזיה אבל ככל שהזמן עבר ככה זה יותר שרט אותי) היא ניצלה אותי והבנתי את זה מהר,אז החלטתי לנצל בחזרה מה שלא הייתי צריך לעשות והכל נהיה סלט גדול.
אמא שלי יורדת עליי ועושה לי חיים לא קלים,אבל מה לעשות? אני תחת החסדים שלה ואני לא רואה אור בקצה המנהרה.אין לי כוחות כבר,אני בקושי קם מהמיטה בבוקר.אני ריק מתוכן.אני בלי צבא,בלי לימודים כי לא הצלחתי במתמתיקה כי אני לא אוהב את זה..
כשהייתי בערך בכיתה ד' חבר שבסוף התברר כנצלן ונוטש (הוא מאותם חברים שהזכרתי קודם בפוסט שהעיפו אותי כשראו שנהיה לי יותר קשה)
הוא הכיר לי איזה משחק רשת שעם הזמן עזר לי ללמוד אנגלית בצורה מצויינת,אבל עם הזמן גם גנב והרס לי את חיי החברה.עד אחרי הצבא זה כל מה שעניין אותי.המשחק הזבל הזה.12,14 שעות ביום..מנותק מהכל.אני כבר בקושי משחק בו אבל לפעמים אני נכנס ומשחק קצת,רק כדי שאוכל להגיד לעצמי (טוב,לפחות במשחק הזה אני טוב).אבל ממש בקושי.
ביום ראשון בבוקר רציתי ליסוע לפתח תקווה לחפש עבודה ואז כשאנשים ירדו מהאוטובוס כולם אמרו לי שבדיוק היה פיגוע ואנשים נהרגו אז אי אפשר לצאת עכשיו.המחשבה הראשונה שעלתה לי לראש היא "אם הייתי יוצא 5 דק' מוקדם יותר אולי החיים העלובים שלי היו מסתיימים סוף סוף"
שמעתי שחייל ואבא ל-12 ילדים נהרגו..אני הייתי צריך להיות במקום אותו אבא,הוא היה בן-אדם טוב.אני בזבוז אוויר,אני כלומניק.למה זה לא הייתי אני? החייל והאבא שנהרגו עשו עם החיים שלהם משהו,אני לא מצליח לעשות כלום.אין לי כוח כבר להיות לבד,אין לי כוח להיות חזק,כי קומץ בלבד של אנשים יודעים מה זה להיות לבד ומה זה לסבול מדכאון כרוני רוב החיים שלך.
למה זה מגיע לי? אפילו באהבה אני לא מאמין,הכנסתי לעצמי לראש שאלו הורמונים בלבד,וגם אם לא מי תצא איתי בכלל?
לעיתים רחוקות כשאני בחוץ אני יושב לבד בספסל בוהה בשמים.אני מאמין שאנשים יודעים לזהות עצב על בן-אדם בדיוק כמו שכלבים יודעים.אבל כמעט ואף אחד לא יצא מאזור הנוחות שלו,לא בשביל תשומת לב,סתם לשבת לידי ולשאול לשלומי או לכל בן-אדם שרואים על הפנים שלו שהוא סובל.אף לא איש אחד.נדירים האנשים האלו,גם אם הם זרים ויבואו אליך ויינסו להתחבר אליך ולמה? כי אנחנו עידן רשתות חברתיות שעשו מאיתנו רובוטים חסרי רגש."מה? אני אשב ליד בן-אדם זר שאני לא מכיר ואתחבר אליו? למה לי?? אני פשוט אמשיך ללכת."
ואז בחדשות שומעים על אותו בן-אדם ששם קץ לחייו,ופתאום כולם שמים עליו פוסטים על כמה שהוא היה בן-אדם טוב ועל איך שלא שמו לב אליו ואיך לא ראו את זה? ראיתי שגם בפייסבוק האתר מעלה לשם שאלות אישיות של אנשים ואנשים פשוט מסתלבטים עליהם..למה? ואם אותו בן-אדם קורא את זה?
ניסיתי לדבר עם מתנדבי סה"ר גם כן בעבר,אבל זה לא עזר כי לצערי אני יודע שהם מנסים לעשות טוב וזה בהתנדבות מלאה אבל אני מרגיש שאני מדבר לרובוט בלי רגשות אז הפסקתי עם זה.
אני חושב שזה הגורל שלי.
אני בדיוק בא לסיים את המכתב שכתבתי ופתאום האישה שהביאה אותי לעולם שעם השנים הפכתי להיות שעיר לעזאזל שלה,מתפרצת לחדר ופשוט מנחיתה בי קללות שאפילו לבן-אדם זר לא אומרים.
"תראה איך כולם מתקדמים בחיים ואתה יושב פה כמו אפס" "יא בן שרמוטה" או "איזו צרה אלוהים הביא עליי" וכל מיני 'ברכות' כאלו ואחרות.הסטתי את הראש ימינה כי זה מביך להוזיל דמעות,לא בכיתי מאז שחבר טוב שלי נהרג לפני כמה שנים.כולי מלא דמעות כשאני כותב כרגע כי נשברתי,6 שנים לא בכיתי ופתאום היא נכנסה לחדר.כולי מתאפק שלא לבכות לה בפנים תוך כדי שאני מפנה גב עד שהיא הלכה.
אם אני אעמוד מולה ייטענו שאני בן-אדם רע,ייטענו שאני "מרים ידיים".זה כבר קרה בעבר,אבל מתוך הגנה עצמית.אני לא אעמוד כשהיא תרביץ ותקלל אותי.


תודה לכל מי שקרא עד לפה,תעריכו את החיים,תעריכו את החברים שלכם,את אלו שמקשיבים לכם ואת אלו שבחיים לא עוזבים אותכם ואת האנשים שיודעים להריח את העצב שמתלבש על הגוף שלכם.לי אין את הדברים האלו.אני חושב שזה סוף הדרך בשבילי,אבל אני מאמין שלכל כך הרבה אנשים יש עוד בשביל מה לחיות.