אני אפילו לא יודעת איך להתחיל, אז תסלחו לי מראש על הניסוח המעורפל ועל החפירה...
יש תקופות שבהן פשוט נמאס לי מהכל. מאיך שאני נראית, מאיפה שאני גרה, מהמשפחה, מהחברות, מהאופי שלי, מהציונים שלי וכל מה שעולה על הדעת.
אולי זה בגלל גיל ההתבגרות, אולי זה בגלל שאני חושבת יותר מדי על דברים שאני לא יכולה לשנות שמכניסים אותי לדיכאון, ואולי זה סתם כי אני מבינה (או רק חושבת) שכל מה שאני אומרת על עצמי נכון.
אם מסתכלים עליי באופן כללי, אני ממש לא מכוערת. לדעתי, עם איפור מסוים וסידור מסוים בשיער, אני אפילו יפה.
אז נכון, אין לי את התווי פנים העגולים או הסקסיים, והאף שלי לא הכי קטן, והעור שלי לא חלק ובהיר.
אבל במכלול, אני חמודה.
מפריע לי שבנים עשויים לא להימשך למראה שלי, ואני אשאר לבד לנצח. גם אני לא רוצה להיות עם מישהו שכביכול 'התפשר' עליי... לי באופן אישי זה יגרום אי נוחות מוחלט וחוסר רצון להיות בקשר.
וכן, חסר לי חיבוק (או נשיקה) ממישהו שיש בינינו אהבה הדדית.
חסרה לי התחושה שיש אדם בעולם שמבחינתו אני הכי מיוחדת.
הציונים שלי די ממוצעים, ובכללי אני לא תלמידה שמקבלת 100 בכל מבחן או חורשת שעות, אבל אני יכולה להגיע לממוצע של 85+.
במתמטיקה אני לומדת ברמה של 4 יחידות, ובאנגלית אני לומדת ברמה של 5 יחידות (אני בכיתה י).
מבחינת מורחבים, בחרתי כימיה וביולוגיה.
(סתם רקע כללי).
הבעיה היא שאני אפילו לא יודעת מה אני רוצה ללמוד כשאני אהיה גדולה, אני ממש לא רוצה למצוא את עצמי בגיל 30 כשעדיין אין לי תואר בשום דבר, או שבכלל לא מצאתי משהו שמאוד מעניין אותי ללמוד.
אין שום דבר שאני אוהבת לעשות (אולי לשחק, אבל אני לא רוצה לפתח בזה קריירה; אודישנים עולים המון כסף ואף אחד לא הבטיח לי שאתקבל לסוכנות כלשהי ואסתדר בעולם התובעני של הפרסום, זה לקחת סיכון של 90% לצאת בהפסד).
אני גרה בבית קטן ולא משופץ של שלושה חדרים (כולל סלון), נמצאת עם אחותי הקטנה בחדר וסובלת ממנה המון (רבה איתי המון, רואה טלוויזיה עד שעות מאוחרות, מפריעה לי ללמוד ולוקחת לי חפצים בלי רשות).
ההורים שלי רבים הרבה, ולא יכולים להתגרש בגלל בעיות כלכליות (אני מקבלת כל מה שאני צריכה - אם זה בגדים, ציוד לבי"ס וכו', אבל אנחנו לא נוסעים לחופשות. ואני לא אשקר - גם זה מעט חסר לי).
אמא שלי כרגע ישנה על הספה בסלון, ככה שבעקבות זאת ולאור העובדה שאחותי ואני חולקות חדר משותף, אני לא יכולה להביא חברות לישון אצלי.
אני מאוד נלחצת מהעתיד.
אני תמיד חושבת קדימה ומודאגת ממה שיקרה.
ביקשתי שיורידו אותי מ-5 ל-4 יחידות במתמטיקה כי השנה לא הסתדרתי עם זה (את החומר אני מבינה, אבל משום מה זה לא מתבטא במבחנים), רק כי פחדתי שבשנה הבאה אני אכשל, אע"פ שהמורים טוענים שאני מסוגלת להרבה יותר.
כל המחשבות האלה גורמות לי להיכנס לדיכאון. אני לא יכולה להנות כמעט משום דבר, אני רק חושבת על "למה זה ככה?" או "למה דווקא לי?", ומתעצבנת מכל חוסר ההוגנות שיש בעולם; על זה שיש אנשים עניים, חולים או כאלה שצריכים להתמודד עם יותר מדי. במילים אחרות: אנשים שהבעיות שלי נראות מינוריות לעומת אלו שלהם.
איך להפסיק עם זה? איך פשוט לזרום עם החיים ולא להיות כ"כ כבדה ולחשוב על דברים מדכאים שאני אפילו לא יכולה לשנות?
(אני מבקשת- תחסכו תגובות של "את צריכה עזרה מקצועית", אין לי את הזמן והכסף לזה).
תודה מראש.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות