היי כולם אני בת 18,כיתה י״א נשארתי שנה.
הסיפור יהיה קצת ארוך אני אני ישמח לעצות ,
אני ולימודים זה לא בדיוק חברים הכי טובים,אני בוחרת הרבה פעמים לא ללכת ולשבת בבית.אני מודעת להשלכות וכל פעם שאני לא הולכת אני נתקפת חרדה שיעיפו אותי כי כבר קיבלתי שני מכתבים על ביקור סדיר של החיסורים המוגזמים שלי.אני כן מודעת לחיזוקים ומודעת להשלכות אני עושה עם עצמי שיחות יוםמיויות שאני צריכה לקום ולהעיף את עצמי לבית ספר,אני כן הולכת אבל מתי שנוח לי.הציונים שלי הם אלה שמשאירים אותי,הכל עובר אין תלונות ואין בעיות התנהגות.
אני ואמא שלי מאוד מסתדרות עד שזה מגיע לבית הספר,אני ממש אוהבת את אמא שלי אבל אני פשוט לא מראה לה את זה?אני רוצה ואני אומרת לעצמי תגידי לה שאת אוהבת אותה אבל אני מונעת ממני!אני והיא רבות הרבה שזה מגיע לבית הספר,ואני מגיעה לטונים בריבים מאוד לא נחמדים שאני יכולה לקלל.אני לפעמים שברתי על עצמי כוס ברגל מרוב העצבים.אמא נורא מפוחדת לפעמים.
אין לי בעיות בכלל,אני מאוד מקובלת הייתי בצופים ואני בבית ספר על רמה.
אבא לא גר בבית,ואמא שלי מתחתנת עוד מעט.דוגמא היום רבנו בקשר לבית ספר ומרוב שצרחתי אמרתי שאני לא באה לחתונה וקרעתי את השמלה שקניתי לעצמי בחתונה.אני נכנסת לחדר ומתחילה לבכות מהגועל שלי ומהמפלצת שבתוכי!לא מגיע לאמא שלי בכלל,ואמא רחמנית כה מתוקה סולחת לי מחדש ואז אני טובה למשך שבוע ואז שוב פיצוץ.
אני לפעמים מעדיפה לגמור את החיים כשזה מגיע לקטעים האלה,להפסיק להיות בת מאכזבת בכל מה שקשור.
אני כן רוצה לשנות משהו בי,אבל זה לא מצליח.ולא יעזור המשפט:אין דבר העומד בפני הרצון.כי אני ממש רוצה ולא הולך לי.
עצות מאנשים מבוגרים יתקבלו בשמחה רבה,מצטערת על האריכות.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות