מפחדת לנסות דברים חדשים מהפחד להכשל ולאכזב את עצמי, מבולבלת נורא ומרגישה קושי בלהביע את עצמי בדיבור

אני מפחדת לנסות דברים חדשים כי אני מפחדת לאכזב את עצמי,אני לא יודעת להביע את עצמי במילים ומרגישה כמו מטומטמת,לא יכולה לדבר עם אנשים שגדולים ממני כי אני מרגישה שהם מתנשאים מעליי ואז אני מגמגמת ולא מצליחה לדבר,סוף סוף היה לי את האומץ ללכת לעבוד ולנסות משהו חדש,ואז המנהל לא רוצה שאני אעבוד שם כי בפגישה דיברתי כמו עילגת כי הייתי ממש לחוצה והוא היה יחסית מפחיד,אחר כך יום שלם לא יצאתי מהבית ובכיתי מלא,אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי,אני מנסה לחפש פיתרון לבעיה,אולי אני צריכה להשלים עם עתמי ועם הבעיות שיש לי בשפה והקושי בלהביע את עצמי,או שאני פשוט צריכה לתקן את המצב,פניתי לחברים והם אמרו לי שאני לא צריכה ללכת וזה רק בראש שלי אבל אני מרגישה שהם אומרים את זה כי לא נעים להם ממני,אני חשבתי להגיד לאמא שלי אבל לא נעים לי בגלל שאין לנו הרבה כסף בבית ואני לא רוצה שהיא תבזבז עליי יותר מדי כסף על קלינאית תקשורת.. קשה לי עם העובדה שאני מתקשה בלהביע את עצמי ולשלוף מילים בגלל שזה משהו שליווה אותי כל הילדות והיה דבר שנורא השפיע עליי ועל הביטחון העצמי שלי,כשמשהו יורד על הדיבור שלי אני מרגישה כמו הילדה הקטמה חסרת הביטחון והמטומטת.נמאס לי לחיות בפחד,אני מונעת מעצמי לעבוד כי אני מפחדת מאנשים מבוגרים ומהניסיון חיים שלהם שיגרום לי להרגיש קטנה וטיפשה.אני מאוד מבולבלת ולא יודעת מה לעשות,לפעמים אני שולפת מילים בצורה תקינה וטובה ולפעמים אני לא מצליחה להוציא את המילים החוצה,אני מפחדת על המצב הנפשי שזה גורם לי ואני מפחדת לחזור להיות הילדה החסרת ביטחון שהייתי קטנה.מפחדת לאכזב את עצמי ולהיות בדיכאון,אני מנסה להעסיק את עצמי בדברים אחרים כדי לשכוח מהכאב שנמצא בי,לפעמים אני בוכה ממש מדברים שלפעמים נראים לי קטנים,ההורים שלי רבים הרבה ואני רגילה לזה כל כך ורוב הזמן לא מיחסת לזה חשיבות,אבל לפעצים זה פשוט מעיק ואני מתחילה לבכות ולהיות נורא עצובה.אני לא יודעת מה עובר עליי וממה העצב הזה נובע ולמה אני כל כך קשה על עצמי בהכל בחיים,אני מנסה לחפש פיתרון אבל אני לא מוצאת אותו,אני רוצה ללכת לפסיכולוג אבל ההורין שלי לא יכולים להרשות את זה לעצמם ולא נעים לי לשים אותם במצב הזה,אני לא משתפת אף אחד ברגשות שלי כי אני מרגישה שכשאני עם אנשים המחשבות והעצב נשמרות עמוק בתוך הראש ולא יוצאות משם,אבל לפעמים הכל מתפרץ לי.אני לא יודעת מה אני,אני חסרת ביטחון ועם ביטחון באותו הזמן,אני ילדה שמחה ועצובה ואני אוהבת את עצמי וגם שונאת את עצמי.כל דבר עצוב שקרה לי נחרט לי בזיכרון ולא יוצא משם,וכשקורה לי משהו רע אני עצובה בגלל מה שקרה ונזכרת בכל שאר הדברים הרעים שקרו לי כל החיים ומתחילה להכנס לעצב עמוק.אני לא יודעת מה לעשות עם המחשבות האלה כי אני מרגישה שאין לי את אף
אחד לשתף כי אף אחד לא מבין אותי באמת,אני כבר לא יודעת מה לעשות עם עצמי.