אני מיואש לחלוטין וההורים שלי רוצים לזרוק אותי מהבית. מה לעשות?

שלום לכולם, אני גר בישוב קטן בשומרון ולאחרונה שוחררתי מהצבא על סעיף נפשי, אני לאורך פחות או יותר כל חיי המתבגרים רב עם ההורים שלי על דברים כאלו ואחרים שהעיקרי בהם הוא המחשב, בגלל שאני גר בישוב קטן ואין ממש מה לעשות מסביב+אני לא ממש אוהב לנסוע לחברים במקומות אחרים אז הייתי נשאר בבית ומעביר את הזמן במחשב, בערך חצי שנה לפני הגיוס התחלתי לאבד חשק בלעשות כל דבר (מלכתחילה לא היה לי יותר מידי רצון לעשות משהו עם עצמי באופן כללי אבל הייתי מנסה דברים בעקביות ומשתעמם מהם לאורך זמן), אני ואחרי הגיוס איבדתי כל חשק פשוט בגדול לחיות, אבל מצד שני אני לא מרגיש את הרצון להתאבד או משהו כזה, פשוט אין חשק לעשות שום דבר שקשור לחיים נורמטיביים או כל סוג של חיים לצורך העניין, אז אחרי קצת יותר משנתיים בצבא שבהם קיבלתי ריתוקים על ימין ועל שמאל וגם מעצר אחד על נפקדויות שיחררו אותי על סעיף נפשי...
אז אני עכשיו במצב הבא - בן 21 בלי שום רצון לקדם את עצמי לשום מקום או חשק לעשות שום דבר, אני אפתי לכל דבר בערך, ואין לי שום כישורים, מכאן נובע שאני נטל מוחלט לא משנה איך נסתכל על זה ואני מבין למה ההורים שלי ירצו להעיף אותי מהבית, אני לא יכול בכלל לדמיין לעצמי כמה מתסכל זה שהבן שלך לא רוצה לעשות כלום מסיבות שמהצד נראות כמסתכמות בעצלנות קיצונית.
הבעיה הכי גדולה פה היא, אני לא מוצא שום רגש שידחוף אותי לשנות את המצב, היום כשאמא שלי אמרה לי שעד סוף השבוע אני צריך למצוא עבודה או שאני יוצא מהבית אני פשוט לא הרגשתי כלום, אפתיות מוחלטת, וזה יוצר מצב שבו אם אני עף מהבית אני פשוט שוכב באיזה רחוב וגווע ברעב, עכשיו מצד אחד לא באמת אכפת לי אם זה יקרה אז אני לא עומד לעבוד בשום דבר משום שעבודה נראית כמו יותר נטל ממוות בראש המעוות שלי אבל מצד שני אני לא רוצה למות סתם ככה, אני לחלוטין אובד עצות, ואני גם לא מצפה לתשובה מועילה מהפורם הזה אני פשוט מקווה שאולי למישהו יש ניסיון עם סיטואציה דומה או משהו כזה...
נ.ב. - לא הייתי אצל פסיכולוג ואני חושב שההורים שלי רוצים לשלוח אותי לאחד אבל אני בספק רב שזה יקדם את המצב לאנשהו, אני לא רואה את המצב משתנה בשום צורה שהיא (אבל אשתדל להיות פתוח לכל דבר שיציעו אלא אם כבר חשבתי על זהיש לי ניסיון בזה).