אני במצב ממש רע עם ההורים שלי ועם עצמי. איך יוצאים מזה? איך ממשיכים מפה הלאה?

שלום,
זה הולך להיות ארוך ומאוד אישי, אני כבר שוקלת במשך חודש לכתוב פה אבל אני מרגישה כל כך חסרת אונים שלבקש עצה פה זה נראה לי פתרון סביר למצב.
אני בת 18, כל חיי הייתי יחסית עצמאית, הרווחתי כסף בעצמי ולא נטיתי לבקש כסף מההורים על שום דבר, הדבר היחיד שהם היו משלמים בשבילי עבורו זה בית ספר. אני קניתי לעצמי בגדים, טלפונים, טלוויזיה, נסיעות, אוכל והכל.
מאוד סבלתי מקשר לא יציב עם הוריי מאז ומתמיד בעצם כבר ממש מילדות. היו לנו גם תקופות טובות אבל פשוט נדמה שהם אף פעם לא הבינו אותי.
הם תמיד היו נוטים לשפוט אותי, להסיק כל מיני מסקנות לגביי, לתקוף אותי ותמיד פשוט פחדתי בטירוף מהתגובות שלהם לגבי כל צעד שהייתי עושה בחיים שלי. אז התחלתי להסתיר המון דברים, אם זה בנים שיצאתי איתם, חברות שחשבתי שההורים שלי לא יראו בעין טובה, וכו׳. אף על פי שבגילאי היסודי והחטיבה הייתי על פני השטח ״ילדה טובה״, הציונים שלי היו גבוהים והייתי יחסית בסדר, אבל בכל אופן מעבר לזה שאף פעם לא היה לי נוח איתם, תמיד היו ביקורות בלתי פוסקות (בטח שזה יקרה לך הרי את ככה וככה, את נראית כמו סמרטוט, את לא טובה מספיק בשביל לעשות את זה ואת זה), האשמות מוזרות (בגללך אמא חולה, בגללך אין לנו כסף) ותמיד הייתי מרגישה כל כך רע עם עצמי. אני אציין פה כמה אירועים שהשפיעו על הקשר שלנו.
המצב התחיל להתעקם כשהייתי בת 14, ו״הפתעתי״ אותם בפעם הראשונה עם התנהגות חריגה כביכול, היה לי ניסיון אובדני שכמובן למזלי כשל. ציפיתי לקבל חיבוק והבנה וטיפול, אבל קיבלתי צעקות והם אמרו לי שאני עושה הצגות, שאני הורסת את החיים שלהם ושלי מבלי להבין שלא היה לי בכלל רצון בחיים האלה.
כשכן חוויתי דברים קשים בכל אופן הם היו מרגישים מספיק רע עם עצמם בשביל להוכיח שהם כן הורים טובים אבל בו בזמן עשו הכל בצורה מאוד כושלת. לדוגמא, לפני כמה חודשים כשהאקס שלי הכה אותי הם נאבקו עם בית הספר על מנת שייענש ויורחק ממני.
בנוסף, חודשיים אחרי מה שקרה עם האקס שלי, עברתי איזשהי תקיפה פיזית. כמובן ששיתפתי אותם במקרים האלה כי שוב, בטיפשותי חשבתי שאני יכולה לסמוך עליהם שיגיבו כמו הורים שבאמת אוהבים אותי. הם ניסו, אבל בו זמנית אמרו לי ש״אני הבאתי את זה על עצמי״, ״זה מגיע לי בסופו של דבר כי לא עצרתי את זה״, ״זאת אשמתי״ ״אני מזמינה לעצמי שזה יקרה לי״.
זה מאוד פגע בי בשני המקרים, כי לא האמנתי שזה יקרה לא ראיתי את זה בא והרגשתי מאוד רע לאחר מה שקרה והדברים האלה עשו לי מאוד רע.
הפרידה הזאת ביוני האחרון, עם אותו אקס, הביאה אותי למצב נפשי מאוד רעוע לאחר שהיינו כמעט שנתיים ביחד והוא היה החבר הראשון שלי. באותו חודש, התחלתי לעשות דברים על מנת לשפר את המצב שלי, גם אם שגויים. לדוגמא, התחלתי לעשן. יצאתי המון בלילות עם חברים כדי לא להישאר לבד (כל אלה היה אישיוז מבחינת ההורים שלי).
אני לוקחת אחריות על כל מה שקרה מכאן והלאה אבל אני חושבת שהיחס לכל המקרה מהצד של ההורים שלי היה חסר פרופורציות.
מספר כרטיס האשראי של אמא שלי נשמר בטלפון שלי לאחר שביקשה ממני להזמין עבורה משהו, אני לא גאה במה שעשיתי אבל במשך 4 חודשים בערך השתמשתי בכרטיס שלה בשביל דברים כמו נסיעות ואוכל.
הם גילו את זה לפני כחודש ומאז המצב בינינו כמעט על סף של ניתוק קשר. הייתה שיחה ממש רעה ואמא שלי קראה לי זונה ואמרה לי בעקיפין שמבחינתה זאת לא בעיה אם אחזיר לה את הכסף באמצעות זנות. מאז שהיא אמרה את זה, אני הבנתי שלא משנה מה עשיתי, כי המצב היה ככה גם לפני כן, לא משנה מה, אני לא עומדת להיות איתם בקשר אחרי שאעזוב את הבית. אני מאוד חושבת על לנסות לקבל הכרה כחיילת בודדה ולהישאר בקשר רק עם אחותי בת ה5.
המילה הזאת לטענתם, בזבזתי עשרת אלפים שקל (מה שלא בדיוק נכון, אלא מחצית מהסכום הוא מה שבאמת) והם איימו עליי שאם לא אחזיר להם את הכסף בחודשים הקרובים הם יכניסו אותי לכלא, להרוס לי את החיים, להעיף אותי לרחוב.
זה התחיל בזה שהם הוציאו לי את הדלת בחדר ואת הטלוויזיה.
הם לקחו את המק ואת האייפון שאת שניהם קניתי בכסף שלי הם הביאו לאחי הקטן, שתוקף אותי בלי הפסקה כבר חודש על כך שאני גנבת, שאני מסוממת. והם עדים לכך ולא אומרים לו דבר ואף נותנים לו לגיטימציה להמשיך לתקוף אותי כי הוא הרי כאילו עושה את זה עבורם. יש איזשהי אווירה ממש רעה נגדי בבית וכרגע הם בקושי מדברים איתי, התקשורת היחידה בינינו היא ״לא החזרת עדיין כסף״ או ״תחזרי הביתה מיד״ (כאילו שזה באמת משנה כבר במצב הזה). אני מבינה את הטעות שעשיתי אבל אין לי מושג איך להמשיך מפה והלאה. החזרתי להם כבר אלף שקל אבל מעבר לזה לא יהיה לי כמות מספיקה של כסף להחזיר להם עד ה10 במרץ. הם לא מוכנים להוריד את המק ואת האייפון מהחישוב שלהם ככה יצא שאני מוכרחה להשלים פערים עד הגיוס שאין לי מושג איך.
הרבה חברים אומרים לי לא להחזיר את כל הכסף, או לא את כולו כי בזבזתי אותו על דברים שהם ממילא היו צריכים לספק לי כהבת שלהם, אבל אני מודעת לכך שכל עוד עשיתי את זה בלא ידיעתם עליי לקחת אחריות.
אני כבר חודש עובדת כמו חמורה, 4-5 פעמים בשבוע עד שתיים בלילה, ואז איכשהו מנסה לקום לבית ספר וגם זה בכשלון. יש לי כל כך הרבה מבחנים ועבודות בזמן הקרוב והבגרויות שלי לדעתי בסיכון, אין לי מושג מה לעשות. אין לי כל כך חשק לכלום כי הכל מטריד אותי כרגע. מנסה לנהל קשר חדש עם מישהו שעושה לי טוב ודואגת כל הזמן מזה שהוא אולי סובל מהמצבי רוח שלי בגלל המצב הזה, איבדתי המון חברות כי לא תפקדתי ממש כחברה. הייתי תלויה באלה שכן נשארו, בקושי באתי לבית ספר.
מעבר לזה שהמחשבות על הכסף מטרידות אותי, אני לא יודעת איך אני אצליח להשיג את זה לפני הגיוס שלי ביולי ועוד להצליח לנהל חיי חברה מסויימים שבהם אני יכולה גם לקנות לי פלאפון חדש, להחזיר להם את הכסף ועוד להישאר עם סכום סביר לגיוס. גם לתקן את הפלאפון החלופי של חבר שלי (שהוא הביא לי כפלאפון חלופי, ובטיפשותי בטעות הפלתי אותו היום לאסלה, מה שגרם לי גם להרגיש יותר רע עם עצמי והביא אותי לכתוב פה.) כל הדברים האלה יעלו לפחות 18,000-20,000 שאין לי מושג איך להרוויח בטווח זמנים כל כך קצר.
אני מרגישה לא בנוח לדבר על מה שעשיתי עם אנשים מבוגרים, כי אני כן מאוד מתביישת בעצמי על מה שעשיתי ובטח שאני לא רוצה שתוגש עלי תלונה. הפסיכולוגית החדשה שאני אמורה ללכת אליה ומבריזה ממנה כבר חודש, יודעת מזה אבל ההגעה לשם בכוחות עצמי מסבכת אותי ואין טלפון.
כרגע אני מרגישה שאני לא במקום בטוח בשבילי, קשה לי בבית ספר כי אני חושבת על המצב הזה, אני מוצפת בעבודה עד שעות מאוחרות וקשה לי בבית כי אני ממש חיה אותו. אני לא מפסיקה לחשוב על איך להשיג את הכסף הזה בצורה ראויה. אין לי פתרון למגורים אחרים קיבלתי איום של ״אם את הולכת אין לך לאן לחזור״. אני מנסה לעודד את עצמי כל הזמן, שזאת רק תקופה, שאני מסוגלת, שזה רק כסף וזה רק נייר ושהכל יהיה בסדר עוד חצי שנה אבל אני גם לא יכולה להפסיק לחשוב על זה שגם איבדתי את ההורים שלי וגם נכנסתי לברוך מזעזע. מעבר לזה אני מרגישה שהם מורידים אותי מנטלית בצורה בלתי ניתנת להתעלמות.
אני לא מרגישה שיש לי טעם להילחם על הקשר הזה, כל המצב הזה ממש נוראי ואני אשמח לעצות.