אפשר בבקשה את התמימות בחזרה?

אפשר בבקשה את התמימות בחזרה ?

אני רוצה אותה, את אותה התמימות שידעתי לפני שהבנתי מה באמת קורה בתוך אטרף, בתוך האומן, גריינדר, אריסה, עופרה וכל שאר הבנות… נורא מתחשק לי לחזור להיות אותו ילד מאוהב, מאוהב בקונספט נורא פשוט, גבר אחד שיקח אותי למסע סיפור סינדרלה,כן, אני יודע. אני מודע לאשליה הטיפשית שהובילה אותי במהלך השנים, אני מודע לנזק הלא קטן שהיא עשתה לי במערכות יחסים, אני מודע להכל ועדיין רואה מול העיניים שלי כמה פעמים אנחנו מחפשים לברוח ולהינצל מהחיים שבנינו, מפנטזים להיקרע בין חלומות שמתגשמים לאיזה מיסטר ביג בעיר הגדולה-קטנה ובפועל איך שהוא, מוצאים את עצמנו מסתפקים בטיול משותף אל נופי הבתים השבורים בדרום תל אביב, בדרך למרפאה הקרובה עם איזו התפשרות רק בשביל לוודא שאפשר להזדיין בשקט…

אני תוהה אם נחשפתי ליותר מדי בשביל אי פעם להסתפק שוב רק באחד, אם בכלל קיים אחד שאני מפספס בין כל הטירוף הקהילתי, אם יש משהו אחר שקורה פה, לא מערכות יחסים פתוחות וריקות שנראות כאילו למדו בהוליווד איך להפיק דף זיונים משותף, לא גברים שהיו עם כל הקהילה ועדיין לא שבעו, לא שבורים שנפלטו כאילו מאיזה כוכב שאבד לפני מיליון שנה. אני יודע מה אתם חושבים," שבורה, ממורמרת ,מה את חופרת אוחתי, סגרי את האפליקציות, שני כיוון, קחי ברייק". אבל אוחתי לוקחת ברייק, יושבת בבית וחושבת על רגעי השיא שהיא מחמיצה בזמן שהיא מנסה להבין איך סורגים…

איך כל זה פעם לא היה קיים, לא חסר, לא ידוע בכלל וזה לגמרי הספיק לי. איזה כיף זה היה לקחת את הסופ"ש ולשבת על איזה פרויקט מגניב, מי בכלל ידע שיש מאות זומבים סקסיים נוהרים אל האומן בזמן שאני יושב על כוסית דיאט קולה, נערמים בשישיות בתוך תאי שירותים בשביל לספוג עוד כמה רגעים שבהם כל הטיפונת במן קסם הופכת למצע של ורדים, ריח הקיא הופך ריח שושנים, המוסיקה מתעצמת ואתה הופך לחלק מתזמורת האורגזמה עם הפסקול הכי ממוצע שתשמע אי פעם וגם הוא לפתע נשמע כמו יצירת המופת של המאה.

אני מתגעגע לתמימות, אני מתגעגע לכל מה שכל כך שנאתי, לרגעים השקטים, לסיפוק שהיה בהם, לדייטים, כמו של פעם, יושבים, שמים את הטלפון בצד, מסתכלים בעיניים… אני זוכר שהייתי מדמיין איך הוא יהיה בתור אב ילדיי ולא איך יראה הזיין שלו בפה שלי. אני מתגעגע אבל אני תוהה אם אפשר לחזור לשם, אם אני חלק מעדר שעושה את דרכו עם כיסוי עיניים, בלי לדעת כמה אני מנותק מהדרך האמיתית שלי, או שמא זה אני האמיתי, זול כמו יין בקופסא, לא מסוגל לאהוב, לא מסוגל להתחייב לאחד, לתת זמן וצ'אנס, להכיר, להכניס ללב (רק ללב)!

כולנו אומרים שאנחנו מחפשים קשר משמעותי אבל איך אפשר להתעסק בקשר משמעותי שעיקר העיסוק שלנו הוא עצמנו. קשר דורש זמן ולנו אין זמן לשום דבר שלוקח זמן. מתי לאחרונה נתתי למישהו צאנס אמיתי לא מבוסס רשימת מכולת טיפשית, מתי לאחרונה פתחתי את הלב לאחד ששווה אותו ? מתי לאחרונה לא הסתפקתי במשהו בינוני ורגעי ? אני תוהה אם אפשר לחזור אחורה ואם לא, איך נראית הדרך קדימה כשמסביב אין ספור גירויים. אני תוהה אוחתי אם אנחנו שבורות לגמרי וכל מה שמעניין אותנו אלו רגעי השיא של הפרייד. ואם כן, מה קורה שהחיים הופכים להיות אמיתיים, כשמתבגרים, כשחולים וכשצריך להתמודד, פחד שמיים, נראה לי עדיף להמשיך לנסות ללמוד לסרוג ואולי פשוט לשכוח.

נכון שזו לא שאלה אלא יותר שיתוף מחשבה אבל...