מרגישה שהחיים שלי סופית מחורבנים והרוסים, מה עושים מכאן?

אמא שלי הפסיקה לי את הטיפול הפסיכולוגי כי לדבריה אני "יפה ולא סתומה ולכן לא צריכה את השטויות האלה". זה לא יעזור לי וזה סתם בזבוז
אני סובלת מחרדה חברתית כבר מאמצע כיתה ה, מאז אין לי בכלל חברים, איבדתי את כל שמחת החיים שהייתה לי לגמרי
הילדים גם סלדו ממני, האמת שהיום חלק מאותם ילדים שלומדים איתי היום בחטיבה ורגילים לשקט ולהתבודדות שלי עוד מאז היינו ביסודי
טוענים שהייתי כזאת תמיד, ואשכרה לא זוכרים שמכיתה א עד ה הייתי החברה הכי טובה עם כולם
או שהם עושים את עצמם לא זוכרים, לא יודעת..
כשהגעתי לחטיבה, התחברתי מהיום הראשון עם יועצת החטיבה שלי, דבר בכלל לא מובן מאליו. אישה כל כך טובה ומבינה, אני מצליחה לדבר איתה כל כך טוב ממה שאני מצליחה עם השאר ויותר מהכול היא פשוט מבינה אותי! עזרה לי להתקדם בכל כך הרבה דברים ובזכותה החרדה החברתית שלי טיפה נחלשה
אומנם אני עוד מתוסבכת ובעלת רגשי נחיתות איומים עד מאוד, אבל אפשר להגיד שאני כבר לא פוחדת לעבור ליד אנשים שאותם ראיתי כ"אישיות מכובדת" ואני כבר לא פוחדת להוציא כריך ופשוט לאכול ליד אנשים, בלי לחשוש אם אני נראית מוזרה, או שהם חושבים שהדרך בה אני אוכלת, היא מגעילה. (תכלס, זה סתם בראש הקטן והמסובך שלי)
ולרוב פשוט לא נלחצת יותר מדי ליד אנשים, נלחצת, אבל לא יותר מדי.....
ו..... הדבר היחיד שאני מסרבת לעשות מכיתה ז, זה לצאת לטיול שנתי. בחיים לא, שום מצב שבעולם. לישון עם הילדים האלו באותו חדר? אשכרה? אני צריכה לקום לידם והם ייראו איזה מחריד אני נראית בבוקר ואיך אני צריכה לעמוד דקות מול המראה ולסדר את השיער הקיצוני שלי?

הטיול האחרון שלי בחטיבה, כבר היה ונגמר לפני יומיים, לא יצאתי אליו.

בגלל שאני כבר כ"כ רגילה לחרדה החברתית, ולרוב גם אדישה אליה...אלא אם כן צצים אירועים ספציפיים מיוחדים כלשהם בחיים שלי
אז בקושי היה לי מה לספר לפסיכולוגית שלי..
החיים שלי פשוט נהיו מין לופ כזה שחוזר על עצמו
אני קמה בבוקר
הולכת לבית הספר
-שעתיים ראשונות-
הפסקה שאותה אני מעבירה לבד עם הפלאפון שלי, תקועה ביוטיוב.
-עוד שעתיים של שיעור-
הפסקה קצרה שגם אותה אני מעבירה לבד, והאמת שבבחירה שלי. כי אין לי ברירה! תכלס אותם ילדים מהכיתה שלי גם לא עושים כלום בהפסקה חוץ מלקשקש שטויות, או להיות דבוקים לפלאפון, או סתם סתם לעשות רעש במסדרונות.
חוזרת הביתה, לרוב לבית ריק. מקבלת טלפון מההורים שלי, אחד אחרי השני. מתעניינים בשלומי, אם אכלתי, שתיתי בלה בלה
-להתראות- /ניתוק פלאפון
וזהו..! ככה עד שכל האחיות שלי ואח שלי חוזרים הביתה, אני ישנה ושוב קמה לאותו יום מחדש. זה פשוט כבר נהפך למין שגרה כזאתי, לפעמים זה נמאס ולפעמים אני פשוט זורמת עם זה בהרגשה ולא מתמרמרת על זה

יכולתי לספר לה(לפסיכולוגית) על מספר האירועים שקרו בכיתה ה וד שאותם לקחתי כ" טראומתיים" ואליהם היו אחראיים, כמובן כמה מחבריי ליסודי, בעצם *חברותיי
שהורידו לי את הביטחון ברמה פשוט מחרידה שאני מרחמת על עצמי ממש כשאני רואה באיזה מצב אני היום

אני כ"כ הדחקתי את מה שקרה ביסודי כי אני במקום אחר עכשיו
כשאני אומרת מקום אחר, אני מתכוונת לסביבה אחרת. ברובה.
המצקצקים שהיו איתי ביסודי, לא ממש מפריעים לי ביומיום. כי כבר עברנו את גיל 8
וזה גרם לי לשכוח...

ולא יודעת.. מה אני חופרת לכם? זה לא fxp פה...... אני רוצה עצה מאנשים מבוגרים בעלי חכמת חיים וניסיון, ובמיוחד מכאלה שעברו חרדה חברתית ואולי עדיין עוברים ויכולים לתת לי עצה טובה.
אני רוצה פתרונות מכם

היועצת לא יכולה להפוך לפסיכולוגית שלי,ואני לא יכולה לנהל איתה שיחות כל יום. כי היא יועצת, היא עסוקה. לפעמים צריכים אותה בבית ספר, כשאני יושבת איתה ומדברת אין פעם אחת שאין מישהו שנכנס ומפריע לנו כי הוא צריך לדבר איתה
בכיתה ז היא הבטיחה לי שאנחנו נעבור ביחד דרך ועד כיתה ט אני אתגבר על החרדה החברתית והיא תעזור לי בזה... "היא מאמינה בי" , היא אמרה לי..כאילו כיתה ט זה הזמן המוקצב
לא אהבתי שהיא מבטיחה הבטחות כאלה, היא הרי לא יכלה להיות כל כך בטוחה בזה...
אני זוכרת שלפני כמה זמן בשיחה שלנו, היא כבר סוג של רמזה שעד כיתה יב אני אשתנה... אז היא האריכה את הזמן עד ליב (אם הבנתם את ההסבר העלוב שלי..)
די.. נמאס לי.. אני פוחדת שכל החיים אני אשאר כזאתי, אני באמת לא רוצה את עצמי משתנה. ממש לא....... אמא שלי צודקת, הטיפול הפסיכולוגי באמת לא ממש הצליח לעזור לי, אבל...לפחות הייתי סוג של תחת אחריות של מישהי, שהתפקיד שלה הוא לעזור לי ולכוון אותי...
הייתי רוצה עוד קצת להתמסכן חחח, אבל יש גבול.
תודה למגיבים, אם יהיו.