חברות שלי אומרות שיש בי משהו לא בסדר, אני דפוקה? הן צודקות?

אני כותבת את השאלה הזו בגלל שיחה עם חברה שהיא התחילה אותה ואז אמרה שיש בי משהו לא בסדר ושאני צריכה ללכת לפסיכולוג כדי לדבר איתו.
לדבריה היא לא אמרה את זה כדי להתנשא או לרדת עליי כי לדעתה אני באמת צריכה עזרה מקצועית שתעזור לי ותקדם אותי..

השיחה הייתה סביב נושא ילדים.
היא שאלה אותי אם אני כבר לא רוצה ילדים ועניתי לה שלא ואני לא יודעת אם גם בעתיד ארצה מה שבטוח אני לא פוסלת או מצהירה אבל כרגע אני לא במקום הזה וכנראה לא יהיה שם גם בשנים הקרובות
אחת הסיבות היא שאני אוהבת את החופש שלי ואני אוהבת להיות במרכז החיים שלי ולהרגיש שליטה ואני לא רוצה להיכבל לסדר היום של ילד או להידחק הצידה תוך כדי שאני עסוקה בלטפל ולרצות מישהו אחר.
אני לא רואה את עצמי מתעוררת בלילות מוותרת על שעות שינה מחליפה טיטולים מחפשת מי שיכול לשמור כדי שארצה לצאת מהבית או משעבדת את החופש שלי למישהו אחר גם אם הוא חלק ממני.
אני אוהבת לנהל את היום שלי איך שאני רוצה אוהבת להשקיע בעבודה שלי ולהתקדם אוהבת לעבוד הרבה וללכת אחרי העבודה לאן שבא לי, לא רואה את עצמי משתעבדת ללהוציא מגנים לקום בלילות להכין ארוחות ערב לעשות ערימות של כביסות לרוץ לרופאים ועוד דברים כאלה ואחרים שמבחינתי הם נטל עליי.
לא ארצה לוותר על השעות שינה שלי בשביל אף אחד ובקושי יש לי כוח להכין ארוחות ערב או ללכת לרופא כשאני חולה בקיצור לא מרגישה פשוט צורך לטפל במישהו.
אני לא מפלצתית יש לי אחיינים ויש לי הרבה חברות נשואות עם ילדים,
אבל אף פעם לא התלהבתי מהם מבחינתי זה כיף לשחק איתם חצי שעה ולחזור הביתה למקום שלי ולא למקום הטוטלי של גידול ילד.
מה גם שזה לא נגמר כשהם קטנים כי כשהם תינוקות כי מן הסתם יש את גיל ביה"ס שאורך 18 שנה וגם לאחר 18 שנה הם לא בדיוק יוצאים מהבית בגיל 18 ויום, התחייבות לכל החיים שלא בא לי אותה.

לחברה שלי יש ילדים ובעצם לרוב החברות שלי יש ואני לא מקנאה בהם בכלל נהפוך הוא, כהן מתקשרות אלי ואני שומעת ברקע צרחות של תינוקות או ריבים של ילדים זה עושה אותי שמחה שאני לא צריכה לשמוע את הרעש הזה. כשהן אומרות שלא יצאו למקום מסויים כי לא היה מי שישמור זה עוד יותר מחדד לי את הנקודה שלא בא לי.

אז היא טוענת שיש משהו לא בסדר בחשיבה שלי ומשהו עקום ושאני צריכה ללכת לפסיכולוג. אני לא מרגישה שזה ככה כי ברמה עקרונית לא עברתי שום דבר קשה בחיים, להפך גדלתי בבית עם כפית של זהב. ההורים שלי תמיד פינקו אותי בצורה קיצונית ושמו אותי הכי במרכז, נתנו לי כל מה שהייתי מצייצת אם זה צומת לב או כסף ובגלל זה גם גדלתי ילדה מאוד מפונקת שחייבת להיות במרכז ורואה רק את עצמה (יש בזה צדדים טובים כמו זה שבזכות הרצון להיות במרכז אני עושה קריירה גדולה ויש צדדים פחות טובים שזה גרם לי להיות קצת אגואיסטית ואוהבת את עצמי) הייתי ילדה מאוד בעייתית שעשתה להם את המוות בגיל ההתבגרות וגם אחרי (אולי בגלל זה זה מרתיע אותי, בגלל הילדה שאני הייתי ולא הייתי רוצה ילדה כמוני) ואולי בגלל שבכל מקום התרגלתי ששמים אותי במרכז- לא ארצה להידחק הצידה ולוותר על הטוטליות שלי ועל החופש בגלל ילד

לגבי זוגיות ברמה עקרונית אין לי בעיה עם זוגיות, היו לי קשרים אבל גם בקשר אני מאוד אוהבת את החופש שלי וקשה לי עם הטוטליות. אני לא בחורה של סטוצים בכלל וכן היו לי קשרים ארוכים אבל נגיד שזה לא חסר לי כשאין לי את זה, אני אפילו מעדיפה שלא לגור עם מישהו אלא לגור עם עצמי כי אין לי כוח למסור לאף אחד דין וחשבון - לא לאן הלכתי ולא מתי חזרתי, ובאופן כללי אין לי כוח למישהו שמחכה לי בבית או שוב למישהו שצריך לבשל או לכבס או לעשות כל מיני מטלות כאלה ואחרות עבורו. כמובן שאם הוא שותף אז פחות מרגישים את זה אבל באופן כללי גם לגור עם מישהו אני מרגישה ש"סוגר לי על החופש",

אני דפוקה? באמת יש בי משהו לא בסדר?