חיים עם אבא חולה - מה אפשר לעשות?

שלום
הסיפור שלי קצת לא שגרתי. קשה לי לכתוב אותו, ואני גם יודע מה תהיה התגובה של חלק מכם: "אם לא טוב לך אז תעזוב את הבית". אבל זה קצת לא אפשרי, ככל שאמשיך תבינו למה.
אני חי עם אבא שסובל ממחלת נפש, אבל לא מאובחן. וניסינו שילך לטיפול פסיכיאטרי, אבל זה לא מעניין אותו וגם אמרו לי שכל עוד הוא לא פוגע באף אחד (למרות שהוא כן פוגע, ופגע גם בעבר רק לא דיברנו אף פעם) או בעצמו, ובהנחה וזה לא ברגע האמת, אין שום דבר לעשות איתו אלא אם יבחר מרצונו ללכת.
מגיל צעיר אבא שלי אדם מאוד אובססיבי, חרדתי, שתלטן. זה לא הוא, זאת המחלה. זה גם מה שאומרים על אלכוהוליסטים, אבל בהתחלה כעסתי כי לא ידעתי מאיפה זה בא. אובססיבי לצורך העניין - אמא שלי לא יכולה לצאת לבד מהבית אחרי שנהיה חשוך, בטח שלא לעבוד ערב, מתעקש עד שנכנעים לבקשות שלו ולא משנה מהן, חרדתי - אם מישהו מתעטש הוא חולה וחייבים לקחת אותו דחוף לרופא, כנל לגבי משתעל, מוודא 10 אלף פעם אם הוא נעל את הדלת לפני שיצא ומחייב לאטום את הבית רק שלא יפרצו אותו, הייתה תקופה שהוא אפילו בדק מתחת לרכב שלא יהיה ממולכד(!!!) ושתלטן - מכתיב בצורה כזו או אחרת את סדר היום של החיים שלנו. מדי פעם בכמה חודשים הוא עושה הרפתקאות עם הכסף המשותף לו ולאמא שלי, בין אם זה להמר איתו ובין אם זה לקחת הלוואות בשביל לפתוח עסק ואז לסגור אותו או לקנות רכב ישן במחיר מופקע (הוא לא חושב בהיגיון אף פעם כך שמבחינתו כל דבר שהוא חושב צריך לעשות וכולם מונעים ממנו את הדרך להצלחה).
יש לו פנטזיות שגדולות ורחוקות מאיתנו (בין היתר בגלל ההימורים) שיום יבוא והוא יעשה עסק (בשאלה איזה עסק? גם הוא לא יודע לענות, פשוט עסק: פעם "הכל בשקל", פעם משתלה, פעם יכתוב ספר וימכור אותו, פעם בסטה בשוק, בעבר מכר טרופיות ליד בית הספר היסודי שלי) ויצליח איתו ויעבור לחיות באמריקה כי הוא שונא לחיות כאן, כי כולם מתנכלים אליו ורעים אליו. הוא לא מחזיק מעמד בעבודה ובאופן כללי החיים איתו הם תמיד קיצוניים, שחור ולבן. אין באלאנס, אין באמצע. או שכולם רעים ונבלות ורוצים ברעתו תמיד, או שכולם טובים ומקסימים ואדיבים. הוא מסוגל לשנוא בן אדם עד רמה שהוא יקלל אותו מבוקר ועד לילה "שתמות ויהיה לך סרטן וכל המשפחה שלך תימחק מהאדמה זרע עמלק נבלה זונה מסופלסת" ובכיוון הנגדי לקיצון הנגדי להאדיר בן אדם ולהעריץ אותו עד רמה חולנית "אין אלו האנשים הכי טובים בעולם בחיים שלי לא הכרתי בן אדם טוב כזה" (והוא מסוגל לומר את זה על כמה אנשים במקביל).
הוא עובד בעבודות פיזיות למרות שהוא לא רוצה לעבוד בהן רק בשביל לומר ש"אמא שלך הזונה הכריחה אותי לעבוד בעבודות המסריחות האלו" וכשאני מציע לו טרמפ הביתה עם האוטו כשאני יכול הוא תמיד מסרב, הוא אומר "לא נורא אני אלך ברגל" והמרחק בין העבודה לבית הוא רחוק מאוד (כמעט חצי עיר) ככה שהוא הולך כמעט שעה ברגל הלוך חזור רק כי הוא מסרב לטרמפ ממני או לקחת אוטובוס או מונית, בגשם, בשמש, ואחר כך חוזר עייף ומתלונן שהוא עובד קשה ושאף אחד לא מתחשב בו שהוא הולך 45 דקות-שעה ברגל כל יום ועובד בעבודה פיזית (למרות שהצעתי לו עבודות יותר קלות בלי הרבה ניסיון ובישיבה אבל "לא זה לא מתאים לי" , "לא אני לא יכול" בקיצור מתרץ למה לא...
יכולתי לקום וללכת לפני כמה שנים לעזוב את הבית. אבל לא רציתי כי חשבתי על אמא שלי ופחדתי עליה, שהיא נכון לעכשיו המפרנסת היחידה ונעזרת בי כשיש לי איך לעזור (וגם אני נעזר בה כי לבד כנראה הייתי מרגיש אפילו בודד יותר), כשאין לי אנחנו מצטמצמים מאוד בגלל שהיא לא מסוגלת לומר לו "לא" או להשתלט עליו.
אני מרחם עליו המון אבל מרחם גם על עצמי כי אם החיים שלי נועדו להיות לעזור לאמא שלי כשהיא לא מסוגלת לעזור לעצמה ולו, ובטח לא לי, אז מה הפואנטה בחיים האלה? ויותר גרוע מזה, ככל שאני שוהה יותר בחברתו וחלק מחייו, ככה האובססיות שלו והחרדות שלו נטמעות בי כי למרות שיש בי צד שאומר לעצמי להמנע מזה ולהבין שאסור לי להישאב לזה, זה פשוט חזק ממני...
לא מזמן אחי התחתן בחתונה אזרחית עם איזו אחת שהוא הכיר מהאינטרנט אחרי שבועיים שהם נפגשו (לפני כן לא הכירו אפילו בגרוש רק התכתבויות). עד לפני שהוא התחתן והביא אותה הביתה, היה אפשר להסתובב בבית בתחתונים. אבא שלי היה מסתובב חופשי עם כל החבילה בולטת, וגם אנחנו היינו מסתובבים, הוא לא כיבד את אמא שלי למרות שזה לא היה לה נוח. מאז שאחי התחתן והביא את אשתו אלינו הביתה (רוצים לנחש לבד למה? כן צדקתם - כי אבא שלי אמר לו "איך תסתדר לבד, אתה לא יכול להסתדר לבד, אין לך כסף, תחיה איתנו". אח שלי לעולם לא יגור איתה לבד ככה שיוצא שאני עוזר כלכלית להורים שלי לעזור כלכלית לאח שלי ולאשתו...) פתאום אסור להסתובב בתחתונים בבית. פעם גם היינו משאירים את האינטרנט כל הלילה דולק, ואז אבא שלי ביום בהיר אחד החליט שזה המון קרינה ושצריך לכבות, ואחר כך החליט שפורצים לנו את האינטרנט (על סמך מה??? - בגלל שהיו לו תקלות מדי פעם), מאז יש לנו מלחמות עולם שמגיעות למכות בידיים (והגיעו כבר למצב שהזמינו לנו משטרה) על שטויות, על דברים שאבא שלי הופך אותם לאסון. בגלל שביקשתי מאמא שלי להתגרש או לכפות עליו טיפול אבא שלי סימן אותי כ"אויב" שלו, שאני מחפש להרע לו ולהזיק לו אבל בסך הכל אני האיש היחיד בעולם שבאמת דואג לו ורוצה את טובתו כי כל מי שמכיר אותו פשוט מתעלם מהמצב שלו וויתר עליו... וואלה אולי אני אגואיסט אבל אני רוצה גם את טובתי ואני רוצה לשם שינוי חיים נורמטיביים ובריאים אחרי כל השנים שבהם חייתי עם אבא חולה...
ושיהיה ברור אנחנו ממש לא משפחה דתית, אמא שלי אמנם הייתה דתיה אבל עכשיו היא כבר לא כי אבא שלי והמשפחה שלו אתאיסטים מוחלטים (לא שיש לי בעיה עם זה) אז ככה שאין לו הצדקה להתלונן פתאום ביום בהיר אחד שאני פוגע בכבודה של אשתו של אחי...
אני לבד בחיים האלה. לגמרי לבד. אם אין לי את ההורים שלי, או ליתר דיוק את אמא שלי, אין לי אף אחד. לאורך השנים אבא שלי הצליח לשחק לי עם המוח, להקטין אותי (כנראה בגלל טראומות עבר שלו), לגרום לי להרחיק ממני אנשים, להרגיש פחות שווה. כל החיים אני מסתובב בהרגשה שאני לא חלק מכלום, לא שווה שום דבר, שאף פעם לא אהיה... נהרסו לי מערכות יחסים בגלל הדימוי העצמי הנמוך והשנאה העצמית אבל אף אחד לא מסוגל להבין איך זה חיים עם אבא כזה. שבגלל הכשלונות שלו ובגלל מה שקרה לו הוא משליך את הכל על הסביבה שלו, רומס אותם, משתלט עליהם. ואנחנו שומרים על קשר שתיקה, גם כשהוא נמצא במקרי קיצון, כי הוא מאיים, ואמא שלי מאוד מפחדת שהוא יפגע בנו ובעצמו. אני מרגיש טיפש ועלוב וקטן, אני אפילו לא מסתכל לאנשים בעיניים מרוב שאני מרגיש אפס לידם. אבא שלי בחיים לא העלה לי את הביטחון העצמי, להפך רק רמס אותו לאורך כל השנים. גרם לי לבלגנים עם חברים, לניתוקי קשרים. אבל אף פעם לא התעמתתי איתו על האובדן הגדול שנגרם לי רק כי תמיד ראיתי את המילה שלו כמילה שיש לציית לה וכי אם הוא אומר אז הוא בטח יודע, וגם כי הוא תמיד היה בעיניי הקורבן וכולם היו חארות, בדיוק כמו שהוא רואה את העולם, כי הוא מבין יותר טוב מכולם. אנחנו עוברים כל שנה משכירות לשכירות (ובמצבו יכולנו לקבל סיוע עליו מהמדינה אבל הוא לא מוכן להכיר בבעיות שלו, אולי דיור ציבורי לו ולאמא שלי ואז ככה אני אלך בראש שקט לחיים משלי בידיעה שהם מסתדרים), כי אבא שלי לא רצה לקנות בית ואמר לאמא שלי "את ממני לא תקבלי שקל, זונה, גם אם נתגרש - את תוותרי על מזונות", ו"אמא שלי צדקה עם כלבה כמוך לא הייתי צריך להתחתן, ניצלת אותי בשביל ילדים, גנבת לי את הכסף"...
לאורך שנים ראיתי את החיים מהעיניים שלו (וגם שנאתי תקופה את אמא שלי כי הוא הצליח להחדיר בנו רעל "אמא לא אוהבת אתכם, אמא מזניחה, רק אני דואג, רק אני אוהב אתכם") עד שיום אחד משהו קרה והשתניתי, הבנתי שהחיים מהעולם שלו, מהעיניים שלו, הם לא החיים אלא ההשקפה שלו. עולם שבו הכל צריך לעשות בשביל הכסף ושום דבר בשביל הנשמה לא טוב ושאיך שהוא רואה את הדברים זה איך שזה באמת...
אז אם לא לשלוח אותו לטיפול, ואם לא לגרום לאמא שלי להתגרש ממנו (מה שהיא בעצמה לא רוצה כי היא מפחדת להיות לבד, הוא הפך אותה מציפור חופשייה לציפור בכלוב, אין חופשות אין בילויים אין חיים - יש רק מה שהוא מכתיב כי "אין כסף", ולא יהיה לעולם כסף כי הוא לא מפרנס אלא רק מבזבז) - ובהתחשב בזה שאת כל מה שיש לי אני נותן כדי לעזור להם, מה הלאה? איך אני אצליח מתישהו להשתחרר ממנו? האם אני אצליח?