מרגיש אבוד מאז השחרור. איך להתקדם הלאה?

מניח שזה הולך להיות קצת ארוך, יותר בכיוון של פריקה מאשר שאלה ספציפית.

לפני כמעט שנה השתחררתי מהצבא, שירתתי ביחידה קרבית, היה די מגוון ומאוד מעניין ולעומת הרבה מהאנשים דווקא ראיתי המון חיובי בצה"ל ודי נהנתי מהשירות.

יש את המונח של" לקבל כאפה" כשיוצאים לאזרחות ונראה לי שעדיין לא התאוששתי ממנה.
אני מתקשה מאוד להחליט מה לעשות עם עצמי, אם זה לעבוד, הדרייב של כסף לא כל כך מדבר אליי ואני מאוד מתקשה לשמור על עבודה לאורך זמן מהסיבה הפשוטה שאני לא מצליח למצוא את הסיבה להמשיך בה.
מאז השחרור עבדתי אולי רק ארבעה חודשים מתוך כמעט השנה שעברה מאז, טלמרקטינג ומלצרות.

מהצד החברתי, אמנם אף פעם לא הייתי הבנאדם הכי חברותי שיש אבל אף פעם לא הייתי בודד.
תמיד היו לי חברים אבל איכשהו זה תמיד נשאר בתוך המסגרות, תיכון, צבא ולא ממשיך הלאה.
בגיל 17-18 מצאתי לעצמי את ה"חבורה" של החברים מהתיכון, היינו יוצאים ביחד והכול אבל לפעמים היה לי בראש התחושה שאני קצת נספח, שאם יתכננו משהו כנראה שלא יזכרו לקרוא גם לי.
ואילו בפועל שכבר אנחנו בים/בבר/אצל חבר בבית אני לא מרגיש התייחסות שונה.
ככה פחות או יותר אני מרגיש בכל מסגרת חברתית, בצבא הייתי יכול להיות החבר הכי טוב של מישהו אבל ברגע שיוצאים הביתה אז אני סוג של נשכח.
אחרי השחרור זה עוד יותר התחזק, אפילו החברים מהבית פחות או יותר ניתקו קשר ומצאתי את עצמי ממש לבד.
אני מוצא את עצמי שבוע אחרי שבוע בבית, לא יוצא לשום מקום, לא נהנה ומרגיש שאני מבזבז את השנה הכי יפה שלי.
זה כמו מעגל רעיל שמזין את עצמו שוב ושוב ואני כבר לא מצליח למצוא דרך החוצה.
במהלך השנה האחרונה גם התחילו לי כל מיני חרדות שאף פעם לא היו לי, אמנם הייתי קצת ביישן או שקט מהממוצע אבל זה מגיע למצב שלפעמים אני רוצה להכנס לחנות לשאול אם הם מחפשים עובדים ופשוט הגרון שלי מתייבש ואני ממשיך הלאה, אני מתקשר למקום עבודה ומנתק מהר לפני שעונים.
דברים שקורים בתוכי ואני לא מפגין את המאבק הזה כלפי חוץ, אם והצלחתי לגשת ולשאול לגבי עבודה הכול יזרום לי ואני לא אגמגם או אתקע.
באופן כללי אני רואה שזה פחד מלעשות דברים בכלל, בפרט להתחיל דברים חדשים, מין חרדה כזאת של לעשות משהו בפעם הראשונה גם אם זה הדבר הכי טיפשי בעולם, כל פעם עם תירוץ חדש, גם אם זה דברים שאני רוצה ואוהב לעשות אני בסוף מוצא את עצמי שוב תקוע בבית.

אני מרגיש ממש שהשנה האחרונה הייתה בזבוז מוחלט, מבחינת כסף שיכולתי להרוויח, חברים, חוייות, זוגיות, לימודים, טיולים ואם אני מסתכל אחורה אני לא מצליח לחשוב על ממש מעט חיובי שעשיתי.
אני מאוד אופטימי ולא מיואש אבל ממש קשה לי לראות דרך לצאת מזה, תמיד אמרתי בתיכון יהיה יותר טוב, בצבא יהיה יותר טוב, כשאני אשתחרר יהיה יותר טוב.
ואני מרגיש שזה תירוצים, זה לא המקום שנותן לך אופציות שלא היו אף פעם, זה אתה שלא יודע לנצל אותם.

שתי נקודות האור היחידות שלי הן, הפסיכומטרי שהכרחתי את עצמי לגשת לקורס גם זה אחרי מלחמה ארוכה ותירוצים עם עצמי להתחיל, הצטרפתי קצת באיחור לקורס אבל ברגע שהתחלתי הכול עובר חלק.
הנקודה השנייה היא אימונים במכון, לפני כחצי שנה התחלתי להקפיד על זה וללכת באופן קבוע ואני חושב שזה הדבר שהתמדתי בו הכי הרבה בחיים, אני די מרוצה מזה.

אני מוצא את נושא ההתמדה בדבר כלשהו ולא לזרוק אותו אחרי חודש מאוד מאוד קשה עבורי, אני די אינטליגנטי וללמוד דבר חדש הוא די קל עבורי ובאותה מידה אחרי חודש מאוד משעמם ואני פשוט מפסיק(עבודה, שפות, גיטרה, פסנתר, תכנות ועוד אלף ואחד דברים שאני מת לדעת "יום אחד") ואני חושב שדווקא האינטליגנציה היא אחד המכשולים הגדולים שלי.

אם שרדת עד פה אני אשמח מאוד לעצות איך להתקדם הלאה מכאן, איך מוצאים חברים חדשים מ0? איך אני יכול להיות יותר מהחבר בעבודה/צבא/לימודים? איך להתמיד בדברים? ובאיזה שנה כבר יהיו מכוניות מעופפות?
:)