אני לא מרגישה שייכת, אני מרגישה לבד גם בחד מלא אנשים, למה אני כל כך מוזרה?

היי,
אני אגיד את זה מראש, אני מתפזרת כי יש המון על ראש שלי.
אני בחינוך ביתי, אני אומרת את זה כי אני חושבת שזו אחת הסיבות למה שעובר עליי.
בגלל שאני בחינוך ביתי, אין לי הרבה חיי חברה. אני הולכת לכנפיים של קרמבו בעיר שלי, וזה בעצם מסכם את כל חיי החברה שלי. אני גם הולכת לחוג אומנות אבל אני לא מדברת עם אנשים משם מחוץ לחוג.
בקרמבו הכרתי את כל החברות שיש לי כיום. אני אוהבת אותן כל כך, אבל אני מרגישה כאילו הן לא מרגישות את אותו הדבר לגביי. אני לא חושבת שהן מבינות שהן הולכות לבית הספר, פוגשות אנשים חדשים, ואני לא. הן כל הזמן מדברות על הבית ספר, מה קרה שם, מתלוננות על המורה, ולי אין מה להגיד כי אני לא מבינה מה הן עוברות.
אני בחיים לא אשכח משהו שקרה לי בפעולה בקרמבו. אני בצוות התקשורת, מה שאומר שאני מצלמת את הפעולות. פעם אחת עשו סבב מה נשמע, שזה בדיוק מה שהשם אומר. הייתי חלק מהמעגל, והמדריכה דילגה עליי, ומישהי שאלה "רגע למה את לא שואלת מה נשמע עם אנדריאה?" והמדריכה ענתה, אני מקווה שבצחוק "אנדריאה היא לא באמת חלק, היא עציץ מצלם". אני כמובן צחקתי ונראה כאילו המשכתי הלאה, אבל זה ממש פגע בי. דבר ראשון, מי אמר שאני לא חלק? ודבר שני, זה כל כך לא לעניין להגיד למישהו שהוא כמו עציץ. אני חושבת שכל סיטואציה הזו היא סיכום של כל מה שעובר עליי, אני שם אבל לא באמת שם.
זה באמת יותר מידיי לבקש שמישהו יגיד לי שהוא מעריך אותי? זה יותר מידיי להגיד שאני רוצה שמישהו יגיד לי שאני חשובה לו? אני תמיד מזכירה לחברות שלי ואומרת להן כמה הן מדהימות וכמה הן חשובות לי, ואני לא זוכרת פעם אחת שמישהי מהן אמרה לי את אותו הדבר אלא אם אני התחלתי לבכות ממשהו.
נמאס לי להרגיש לב, נמאס לי שהדבר היחידי שבאמת מבין אותי זה המוזיקה שאני שומעת, אני רוצה לדבר עם מישהו אבל אין לי עם מי. גם אני רוצה להיפגש, לרוב מבטלים לי כי הם לא פנויים מסיבה זו או אחרת. אני רק צריכה אוזן קשבת, לא יותר.
אני פשוט רוצה מישהו שיבין אותי, שיהיה מענה לשאלות שלי. שלא ישפוט אותי כי אני לא יודעת מה זה של"ח או לא מבינה למה לא לעשות שיעורי בית.
אני תמיד נראית בן אדם אופטימי ושמח, ואני תמיד משתדלת להיות, אבל לא כל מה שרואים זו האמת, ואף אחד אפילו לא מנסה לראות את האמת שלי.