לפני כעשר שנים קיבלתי דבר מהמם ששמו לורד, הכלב שלי.
הוא הדבר הכי מתוק וחמוד שראיתי בחיים שלי, זה כלב קטנטן מסוג שיצו.
ללורד תמיד היו דלקות בעיניים והוא לא היה נראה הכלב הכי חתיך שיש (הוא ממש לא היה מוזנח) אבל נקשרתי אליו מאוד, כשאני בוכה הוא בוכה איתי וכל משבר הכי קטן שעברתי זה היה איתו.
אפשר להגיד שאני לא ממש זוכרת את
החיים שלי בלעדיו.
לפני כחודשיים בערך התחילו לראות עליו שהוא מזדקן, הולך לאט יותר, לא רוצה לעשות טיול ארוך וכו..
שלשום, הוצאתי אותו לטיול. הטיול האחרון שלו.
אני זוכרת שהייתה רוח ממש חזקה, כאילו אלוהים הרגיש שהולך לקרות משהו. הגענו לפתח של הבניין והוא נשכב על הרצפה. לא רצה לזוז, הרמתי אותו והוא הרגיש כמו ״מוגבל״ שלא מתנגד לכך שהרמתמ אותו (אפילו הראש שלו נשמט) עליתי הביתה והוא הלך לשבת על הכרית שלו, הוא התחיל לנשום חלש יותר ויותר מפעם לפעם... התחלתי לבכות והבנתי שהוא גוסס על גבול המת. ואז. זה פשוט קרה. הנשימה שלו נעצרה והוא מת. בשלב הזה אני כבר פורצת בבכי ומתחננת כלפיו שיחזור אליי, שיבכה ביחד איתי כמו שנהג לעשות כשהייתי בוכה.
אבל שום דבר לא קרה. הוא פשוט לא הגיב.
לאחר כמה דקות שאני לא מסוגלת להאמין לכך שהוא לא
איתי אני מכסה אותו בשמיכה ונפרדת מימנו.
אני מקלידה את
זה עם דמעות בעיניים ומבקשת מכם רק דבר אחד, אל תזלזלו, אתמול הרצתי בראשי את כל הפעמים שהוא קישקש בזנב ובא אליי עם כדור ואני בתגובה עניתי לו שאין לי כח, או אפילו התעלמתי, ועכשיו? אם רק היו נותנים לי להסתכל עליו בפעם האחרונה.. הייתי עושה הכל! פאקינג הכל!
פשוט תעריכו כל דבר וכל בן אדם שנמצא בחיים שלכם. כי רק שמאבדים אותו מבינים מה זה.
אם יש לכם כלב, או אמא/אבא/משפחה או כל דבר אחר, לכו תחבקו אותו ותחייו כל יום מחדש כאילו הוא היום האחרון. כי כמו שאמרתי. רק כשמאבדים מעריכים באמת.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות