היי אנשים מדהימים.
אני נערה מתבגרת שגרה עם ההורים.
אני ניצבת פעם אחר פעם מול בעיה שמתישה אותי נפשית. יש לי אח שקטן ממני בחמש וחצי שנים, באופי שלו הוא צורך המון המון תשומת לב והוא מתנהג בצורה ילדותית וקטנונית (אני לא אומרת את זה מנקודת המבט שלי בלבד אלא בזמן האחרון הוא עובר בדיקות למחלת נפש שמתאפיינת בדיוק בדברים אלו) הוא בעל הפרעת קשב והיפראקטיביות. כרגע הוא לומד בכיתה ז׳ משמע שהוא עבר בית ספר מיסודי אל חטיבת הביניים ולכן הוא חוזר כל שבוע שבועיים עם סיפור חדש שהוא התעסק עם חבורת ילדים אחרת וכתוצאה מכך התלמידים מבצעים בו פעולות ביריוניות. ההורים נותנים לו המון המון יחס אישי, אמא שלי בפרט מאוד אוהבת אותו ותמיד נמצאת לצידו שמתעורר ויכוח או ריב.
אני פותחת בפניכם את רגשותיי האמיתיים, כואב לי.
כואב לי שהוא מקבל המון תשומת לב ואהבה שבגילו לא קיבלתי, אני רואה איך הוא מקבל יחס חם אישי ואוהב מצד אימי מתעוררים בי רגשי שנאה עזים (אני רצינית לגמרי) ואני מוצאת את עצמי מקנאה בו ורבה איתו על בסיס יום יומי. זה הגיע למצב שאני לא יכולה לשמוע אותו צוחק או מדבר או לראות את ההתנהגות שלו (הוא צועק ומתלהם על ההורים שלי כל הזמן).
בגלל שאני רבה איתו אמא שלי כועסת עליי, מקללת אותי מרביצה לי ומשפילה אותי וזה עוד יוצא מכאיב לי, שאני ככה מאכזבת את ההורים שלי.
אני נמצאת בדילמה מפני שאני באמת ובתמים מנסה להיות בן אדם טוב, להסתכל בעין חיובית על אנשים, לסלוח ולחמול ואילו לאחי אני לא מסוגה לסלוח או להבליג. אז איזה מן בן אדם אני? אני מרגישה שאני לא מהווה דוגמא אישית וכל יום אני מוציאה מעצמי כל כך הרבה שליליות.
חשוב לי לצין שמאוד קשה לי לשבת לדבר איתו לבד, או אפילו להימצא איתו באותו החדר.
בבקשה נסו לעזור לי, אני לא רוצה להתייאש.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות