מרגישה שכל ה"ערפדים" האנושיים מוצאים דרכם להיכנס לחיים שלי, מה אני עושה לא נכון?

אני כבר לא יודעת מה לעשות וכיצד לפעול במצבים הללו... מאז בית הספר, דרך הצבא ועד עכשיו כל בן אדם שמתחבר אלי ואני אליו ונוצר קשר, בשלב מסוים הופך להיות ערפד אנרגטי. בקשרים החברתיים שלי מתקיים מצב בו אני תמיד קשובה, אמפתית ותומכת בכל מצב. נותנת מעצמי 100%, אבל כשזה הפוך... ואני זקוקה לאוזן קשבת או אמפתיה, אני נתקלת בחוסר הבנה וחוסר אכפתיות זועק לשמיים. היחידה שאני יכולה לפרוק בפניה את הלב ותבין אותי באמת זו חברתי הטובה. גם אם ממש רע לה היא תבין גם אותי. נניח, חברה כלשהי מדברת איתי על דברים קשים לה וכואבים... ואני מקשיבה ומנסה תמיד לעזור ולתמוך, ואז כשאני באה ומנסה לדבר על קושי שלי - אוטומטית נושא השיחה עובר לכמה היא מסכנה, ושהצרות שלה גדולות משלי... ובסוף השיחה אני נותרת מרוקנת מאנרגיות ובתחושה שאין מי שיקשיב לי ויבין אותי. תמיד,כל דבר שאפרוק, הצד השני יבוא לי עם זה שלו יותר קשה ו"תקשיבי לי עכשיו". בחודשים האחרונים ממש רע לי נפשית... אני מרגישה מרוקנת, כמו צעצוע שנגמרה לו הבטריה. סובלת מכאבי ראש, תנודות במצבי הרוח ומרגישה גלישה למצב רוח דכאוני... כל הזמן במתח, ומחוסרת אנרגיות. מרגישה שבזה אף אחד לא מבחין ולאף אחד לא אכפת בכלל... העיקר שכל אחד קיבל את מנת תשומת הלב והשעה הפסיכולוגית שלו... אנשים יודעים שגם אני פגועה מהם, הם יכולים לנגן לי על המצפון ולהשיג רחמים כלפיהם... ואני מיד ארגיש רע על כך שכעסתי עליהם ופתחתי בפניהם את הלב. ואיך העזתי בכלל לומר שגם לי קשה לפעמים. בכל פעם שאני מנסה לפתוח את הרגשות שלי... הפרטנר/ית בשיחה הופכים את השיחה לכך שאני צריכה להבין אותם... שוב... מה אני עושה לא בסדר? למה לא מגיעים לי חברים שגם יבינו ויכילו אותי ולא רק אני אותם ? זה כבר מגיע למצב שאני שוכבת במיטה עם חום וצמרמורות אחרי שיחה עם בן אדם !ומגיעה ללימודים בלי אנרגיות ובלי מוטיבציה וכל אדם שאני פוגשת גורם לי להיות אף יותר מרוקנת אחרי שיחה ולפעמים מספיק שמישהי יושבת לידי עם פרצוף עצוב אני כבר מרגישה כאבי ראש ועצבות. האם למישהו זה קרה ? ומה אפשר לעשות במצב הזה, כי זה כבר בלתי נסבל.