חצי שנה אחרי הפרידה והכאב רק עולה

שלום לכולם.

בערך לפני חצי שנה אני וחברה שלי נפרדנו אחרי קשר של שנתיים. היא הייתה החברה הראשונה שלי. הפרידה הייתה הדדית, לא אני נפרדתי ממנה ולא היא ממני, זה היה אחרי שיחה ארוכה שבסופה החלטנו על הפרידה. את המחשבות האלה על הפרידה היו לי כבר די הרבה זמן לפני הפרידה ומסתבר שגם לה, ובמהלך הקשר היא אפילו אמרה לי לא פעם אחת ש"על הנייר אנחנו לא מתאימים כי יש לנו אופי שונה אבל בכל זאת מנסים". הקש ששבר את גב הגמל היה כשהיא עברה לתל אביב עם שני שותפים נוספים (בנים), מה שמהתחלה לא אהבתי וגם לא הסתרתי את זה ממנה ואפילו רבנו על זה קצת, אבל היא התעקשה על זה.
למרות הכל כן אהבנו ואני נקשרתי אליה והיא אליי, וכן היו לנו המון רגעים אינטימיים ומאוד יפים ביחד, וגם הפרידה הייתה ברוח טובה ולא רבנו.

בחודשים הראשונים של הפרידה, ברור שלא היה קל אבל בכל זאת הרגשתי סוג של הקלה וחופש, והייתי בטוח שאני הולך לכבוש את בנות ישראל ועדיין היה לי בטחון עצמי ואופטימיות, והסמסטר עבר בשלום ואפילו הצלחתי לא רע במבחנים, תפקוד די רגיל. אבל לא תארתי לעצמי מה מחכה לי. בערך 3 חודשים אחרי הפרידה נכנסתי לסוג של דיכאון שבחיים שלי לא הרגשתי. כל יום שעובר זה רק הולך וגובר. אני פשוט גמור. הביטחון שלי בקרשים, אני מרגיש שאני בחיים לא אוכל למצוא מישהי אחרת כי אין לי ביטחון אפילו לדבר עם בחורה כי לא עשיתי את זה כמה שנים, אני לא מפסיק לחשוב עליה ועל כל הרגעים הטובים שהיו לנו ביחד, עכשיו בראש שלי זה מצטייר כאילו הכל היה מושלם ושעשיתי טעות נוראית ושהייתי צריך להתעקש עליה. והאמת שרגע לפני שנפרדנו אני אמרתי לה שאולי בכל זאת ננסה, והיא אמרה שעדיף שלא כדי שלא נצטרך לחוות שוב את הכאב של פרידה, ואני יכול להבין אותה.

העניין הוא ששמחת החיים שלי פשוט נעלמה. וכן אני יודע, צריך לצאת עם חברים, לראות אנשים, לעשות דברים שאני אוהב ובלה בלה בלה. תאמינו לי שאני עושה את כל זה ואני אפילו הולך לפסיכולוגית. אז כן לפעמים זה עוזר, אבל זה כלום לעומת ההרגשה הזאת של גיהנום שאני מרגיש כל רגע וכל שנייה. אני בטוח שרק מי שעבר משהו דומה יכול להבין את זה, אין בכלל מילים שיכולות לתאר איך זה מרגיש. פתאום להיות לבד, אחרי שנתיים של זוגיות אינטנסיבית ואחרי שנקשרים ככה לאדם אחר. החיים שלה היו החיים שלי ולהפך. אפילו כבר חשבתי הלאה על לגור ביחד, ופתאום הכל התנפץ. אפילו שזה היה פרידה הדדית, ואפילו שיכול להיות שזה מה שהיה צריך לקרות, זה פשוט לא עושה את זה יותר קל. ההפך, יכול להיות שאם היא הייתה זורקת אותי או אני אותה זה היה יותר קל כי זה חד משמעי. בפרידה שלנו היה משהו "פתוח" כזה, ברוח טובה ובאווירה של "אולי עוד נחזור בעתיד", וזה קשה מאוד.

אני מאוד רוצה לצאת עם בנות אחרות, אבל הגעגועים והדיכאון האלה פשוט אוכלים אותי מבפנים, וזה פוגע לי בכל התחומים בחיים ובעיקר בלימודים. אני חייב עזרה