בדידות, עצב ותחושת נטישה עקב זריקה ממשחק תפקידים ברשת, מה עושים?

אני בת 33. מגיל צעיר הייתי הטיפוס החנון והביישן. היה לי קומץ קטן של חברות אם בכלל. רק כשהתבגרתי בסביבות גיל ה20 פלוס קיבלתי את הביטחון בעצמי.
אבל אפילו מגיל צעיר, כשהייתי בחברות עם אנשים, תמיד הייתי נאמנה להם, וחברותית. אחת שיכלו לסמוך עליה ואחת שתעודד.
בשנים האחרונות, יצרתי קשרים דרך האינטרנט.
קשרים של מפגש פעם ב, אם בכלל.
לפני כמעט חצי שנה, הצטרפתי דרך הפייסבוק למשחק תפקידים ברשת, על העולמות שאני אוהבת.
תמיד אהבתי מדע בדיוני ופנטסיה, ואנימה, וכל דבר גיקי, גם בגיל המבוגר כביכול שלי.
בגלל שאני כותבת מאז ותמיד, כששיחקתי במשחק תפקידים עם הדמויות שיצרתי, לא לקחתי בחשבון שהכנסתי יותר מידי מהלב שלי בפנים.
ניסיתי בדיעבד לחיות דרך הדמויות שלי, את מה שלא עברתי בנעוריי.
חבר, חברות, הרפתקאות, כוחות קסם, הכל.
ובמשך כל הזמן במשחק, דיכאון השתלט עלי.
כי כשנפרדו מהדמות שלי או פגעו בה, לקחתי את זה כאילו פגעו בי, כי ניכנסתי לזה עמוק כל כך.
ולאט לאט הדמויות שיצרתי התחילו להגיב בהתאם למצבי הרוח שלי ואנשים נירתעו מהם.
לפני כמעט חודש, כשכבר ניסיתי בכל דרך אפשרית למצוא עיניין ולהשאיר את הדמויות שלי במשחק, פרשתי סופית.
אבל זה לא רק זה.
בגלל שכל השחקנים שם הם בטווח גילאים של הצבא עד 28, הייתי המבוגרת ביותר.
זה לא שינה, כי בהתחלה חשבו שאני בת 16 לפי האופי החביב והדמיון שלי.
אבל תמיד חשתי אאוטסיידר. לא חלק מהקבוצה שחלקם הכירו זה את זה, ואפילו אלו שלא הכירו, ישר ניכנסו למין "קליקה" של המשחק.
לא משנה כמה אמרתי למנהלת המשחק את זה, היא אמרה שאני טועה, שכולם אאוטסיידרים במשחק.
זאת אחת הסיבות שפרשתי, כי כבר לא יכולתי לסבול מהיחס שגם הדמויות שלי קיבלו, כי או לקחתי זאת אישית מידי, או לא אהבו את המשחק או בניית הדמויות שלי.
וגם כי הרגשתי תמיד לא שייכת.
אז כשעזבתי עזבתי בפיצוץ, במריבה.
כשעזבתי חשתי כאבי גמילה חזקים, יחד עם התקף חרדה שלא היה לי כבר שנתיים בעוצמה חזקה כל כך שגרמה לי לנסוע למיון.
מה שבאמת מציק לי זה תחושת הכאב והבגידה שאני חשה.
בנוסף לתחושה שאני תמיד אראה בעיני אחרים כמשונה, כעוף מוזר, אפילו בקבוצה כביכול של אאוטסיידרים שאוהבים את אותם דברים משונים שאני אוהבת.
ולא משנה שגם חלק מהם אם לא רובם הכניסו את הרגשות שלהם בפנים, אבל אותי היה קל להאשים כניראה.
לא יודעת מה לעשות עם הכאב והעצבות.
כל דבר שהיה לו הקשר למשחק עושה לי עצב ורצון לבכות כשאני רואה אותו.
לא יודעת איך למלא את החלל הריק, אבל מעבר לזה ויותר חשוב, לא יודעת איך להחזיר את השימחה לחיי ואת החשק לעשות כל דבר.
אני כמו פועלת על אוטומט.
מבשלת,מנקה,לומדת בלי חשק או שימחה.
ואפילו המיפלט שלי בכתיבה, כבר לא קיים, כי לכתוב את הסיפורים שלי אני לא יכולה, כי זה מזכיר לי דברים מהמשחק, ולכתוב סתם פריקה בלי עצה או תגובה ממישהו, זה כמו לכתוב ולצעוק את אותם דברים שוב ושוב לחלל ריק.
אשמח לכל עצה.