איפה האמא שאני אוהבת? מרגישה שאיבדתי אותה

היי מה קורה?
אני בת 13,וכמו כל מתבגרת בת 13 יש לי בעיה עם אמא שלי .
רק הפעם זה מקרה שונה...
אמא שלי בן אדם מדהים,עם לב זהב,מחנכת אותי איך להיות בן אדם טוב,תמוכת בי ועוזרת.
רק שהיא כזאת כשיש לה מצב רוח טוב.
לפעמים שהוא פחות טוב, היא הופכת למפלצת!
היא מתחילה להגיד עד כמה היא טעתה שהיא לא עשתה הפלה.
שאני טעות חיה
שהיא מחכה לגיל 18 שאני אעוף מהבית כבר
היא מתחילה להגיד לי שמות גנאי.
לדוגמא: פעם אחת היא הייתה מצוברחת ושכחתי להכין שיעורי בית פעם ראשונה בשנתיים האחרונות והיא התחילה ממש להתעצבן עליי בקטע שנעסנו במכונית והיא כמעט הוציאה אותי באמצע שום מקום.
היא סה"כ דואגת לי ורוצה שיהיה לי טוב אבל הדאגה הזאת מתבטאת בצורה לא נעימה.
אני זוכרת תקופות של חצי שנה שהייתי בוכה כל לילה(רציני) עד 3 בלילה,גם בימי מבחנים.
היא מודעת למצב הזה שהיא מתנהגת אליי לא יםה כשיש לה מצבר אוח רע?וכשהיא נרגעת יום אחרי היא לרוב מבקשת סליחה וגם לא תמיד.
היא אומרת לי שמגיע לי אמא טובה יותר ממנה,ושהיא מרגישה כל כך אשמה.
לאחרונה(לפני שנה)פיטרו אותה מעבודה,ונגיד ככה שאבא שלי לא מביא את המשכורת הכי גדולה הביתה.
אמא שלי דואגת כל כך וכל הזמן פשוט יורדת על עצמה.גם אם זה לא במילים אני רואה את זה על הפרצוף שלה.
כואב לי עליה כל כך.היא חכמה כל כך וכל החיים סבלה בשביל להשיג משהו.לא מקבלים אותה לשום מקום וזה כל כך לא נכון.היא פשוט אומרת לעצמה שהיא מטומטמת כי לא מקבלים אותה וזה לא נכון.
היא מתחילה לחשוב מחשבות אובדניות וכשאני שומעת את זה אני פשוט מנסה שלא לבכות אבל בתוכי ליבי פשוט נשבר לרסיסים.
עכשיו בגלל אי אפשר לדבר איתה אלא אם כן בא לך לעוף מהבית.
אני מרגישה כיאילו שאיבדתי אותה .
אני מרגישה כיאילו שהבן אדם הכי קרוב אלי עזב אותי.
פעם, כל בעיה הייתי מספרת לה.כל דבר משמח,עצוב,מה שתרצו הייתי מספרת לה.
אבל עכשיו אני מפחדת לצאת מהחדר שלי.
אני מאכזבת אותה ואני לא יודעת איך לשמח אותה.
יש לה עוד יומיים יום הולדת וכואב לי לראות אותה ככה.(הכנתי לה מתנה אבל זה לא יעזור)
נשארתי היום בבית כי אני לא מרגישה טוב בכלל,ולא דיברנו בכלל כל היום .אפילו לא יצאתי מהחדר שלי.
עכשיו,אני מתבגרת,בתקופת מבחנים והכי צריכה אותה.
אבא שלי בן אדם מושלם אבל לא באמת מעניין אותו מה עובר עליי.
גם אם אני אכשל בחיים זה לא מענין אותו לפחות אני מרגישה ככה.
יש לי חברות טובות אבל אני כל כך צבועה....הן לא מכירות אחוז ממני.
כמובן אני לא משקרת להן אבל אני גם לא אומרת את האמת.....
הבן אדם היחיד שבאמת נהנתי להיות איתו,שבאמת משתפת אותה בחצי מהחיים שלי(אף אחד לא באמת מכיר אותי ומה עובר עליי באמת)
הייתה אמא שלי,ועכשיו אני מרגישה שאיבדתי אותה.
כשהיא מדברת איתי אני מרגישה כיאילו היא שונאת אותי,כיאילו אני בן אדם זר.
כיאילו היא בחיים לא הייתה אמא שלי.
האמא שכל כך אהבתי
האמא שפשוט חכיתי שהבית ספר יגמר כדי להיות איתה
האמא שתמכה בי כל כך הרבה
האישה הזאת שלא הייתי היום כלום בלעדיה,וכל מה שיש לי עכשיו ואני שאני זה פשוט בעזרתה.
אני מפחדת לספר למשהו שהוא ישפוט אותי אז בחרתי לשתף פה באנונימי שגם אם אף אחד לא יענה,
יהיה לי מקום לפרוק
וכל זה רק בעיה 1 מהחיים שלי בזמן שיש לי אלף......
אם קראת אפילו חלק קטן,תודה.❤