הכינוי שלי הוא מה שאני חושבת שאני. אני בטוחה שמחר אקום וארגיש יותר טוב ואצחק על כל מה שכתבתי כאן עד שארגיש שוב רע ואזדהה מחדש.
אני תלמידת כיתה י', אוהבת לצייר, לתפור ולכתוב. אבל לאחרונה דברים השתנו. אני במאבק אינו פוסק מול עצמי, שבו אני מוותרת לכעס ולעצב בכל פעם מחדש. המראה החיצוני שלי? הוא די בסדר, כן. אבל האופי? אף אחד לא זוכר אותי כמישהי שרק מתפללת לחזור הביתה מיום לימודים בכדי לשבת במיטה ולא לעשות כלום. תמיד הייתי פעילה, בשעות הלימודים ומחוצה להן - מציירת ציורים, תופרת בובות, עושה שיעורים לשם שינוי. נלהבת לחקור וליצור וללמוד, הולכת לבלות עם חברים לפחות 4 פעמים בשבוע, אבל עכשיו? הכל אפור יותר ופחות פעיל. איבדתי הנאה גם מהתחביבים הכי קרובים לליבי. לא נותר לי דבר אחר לעשות חוץ מלשקוע בדמיונות מטופשים - עולמות פנטזיה: נוצצים, קורני שמש ותקווה, מלווים במוזיקה שאני אוהבת ודברים טובים שלעולם לא ייקרו. זה תופס אותי גם מחוץ לבית - בבית הספר. במקום להקשיב למורה ולדבר עם ילדים בהפסקה (לא שזה דבר שאעדיף יותר, אני מאוד מופנמת) אני מדמיינת ומדמיינת עד שהעצב נעלם. אבל הוא לא נעלם, הוא בא בגלים יחד עם הדמיונות. אני מרגישה כמו אכזבה. מילדה כה אנרגטית ויצירתית הפכתי לשק תפוחי אדמה עם ראש בעננים. את התחושות הרעות וחוסר הביטחון שלי אני מכסה בבגדי פסטל צבעוניים, חיוכים ודאגה כלפיי אנשים אחרים - כמעט כאילו אני סבורה שלתקן אותם ייתרום חלק בלתקן אותי. אני מחפשת בכל מקום אפשרות לשנות את השגרה המעצבנת, הלופ שאני תקועה בו: לקום מהמיטה, ללכת ללמוד, לחזור הביתה ולהיות עצובה עד שעות הלילה. כשדיברתי על זה עם החברות הקרובות שלי הן אמרו שהביטחון העצמי שלי שואף לאפס, ושבכדי לשנות את זה אני זקוקה לשינוי. על השינוי התנהגותי אני כבר עובדת זמן רב, אז שקלתי שינוי חיצוני כמו צביעת שיער או קעקוע. אבל אני בת 15, ולכן אני עוד תחת אחריות ההורים, שלא מסכימים לכך. מה אני יכולה לעשות? אני כבר עייפה מלבכות בכל יום מחדש ושואפת למציאת השינוי שיעשה לי טוב. כי, בינינו? נמאס לי מההשוואות ביני לבין עצמי של כיתה ו, לפני שעירעורי הנפש שלי התחילו.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות