חיים בעולם של בדידות

לכל מי שקורא את זה שלום,
כבר הרבה זמן שאני סובלת.
סבל נפשי. לא פיזי.
חרדות חברתיות, ביקורת עצמית נוקשה, חוסר ביטחון, בידוד והסתגרות.
כן, כך חייתי ברוב שנות חיי.
אין לי אוזן קשבת, כל מי שאי פעם שיתפתי אותו ברגשות שלי רק הפך את זה נגדי או השתמש בזה לרעתי.
האויביים הכי גדול שלי בחיים האלה הם האנשים שחיים איתי- המשפחה שלי. הם בחיים לא ניסו להבין מה עובר עליי באמת.
ימים ולילות שהייתי בוכה בחדר. בהתחלה הייתי נועלת את החדר כדי לוודא שאף אחד לא יוכל להכנס ולהמשיך לצעוק עליי או אפילו לפגוע בי פיזית (כן, בילדות אמא שלי נהגה להכות אותי), אבל מה היה הפתרון? לקחת לי את המפתח לחדר כדי שלא אעיז לנעול אותו שוב. כן, כי הרבה יותר קל פשוט להתכחש לבעייה ולהדחיק אותה מאשר לפתור אותה ביחד.
פעם הייתי בנאדם שנוהג לשתף אחרים שמה שעובר עליו, כי זה עזר לי לפרוק וגם גרם לי להבין שכן אפשר לסמוך על אנשים.
אבל כיום? אני במצב שונה לגמרי- היום אני מבינה שאי אפשר לסמוך על אף אחד! כולם בעולם הזה אינטרסנטים!
גם חברים שמתיימרים להיות "חברים", רק רוצים אותך בשביל לשמוע על הצרות שלך ובזכות זה להתהדר בעצמם, בחייהם והישגם שטובים ממך.
אין כזה דבר חברים. או שפשוט לא מצאתי אחד כזה. אם כל השנים האלו לא מצאתי, מסתבר שנדירים מאוד האנשים האלו...
הקשר עם המשפחה המצומצמת כבר רע. אם אפשר לקרוא לזה בכלל קשר. ועם המשפחה המורחבת? עוד יותר רע. יש נתק מוחלט, שדווקא לא נבע מהצד שלי.
מתעלמים ממני לחלוטים כאילו אני אוויר.
אני לא יכולה להעיד שמתישהו בחיים האלה כן הייתי מאושרת. תמיד התהלכה בי התחושה של הזרות, השונות, המושא ללעג. הילדה המוזרה הזו שיושבת לבד כי ממזמן כבר איבדה תקוות בבני אדם בשל אכזבות העבר. הילדה המוזרה הזו חסרת הביטחון ועמוד השדרה.
קשה לספור את כמות הפעמים שנקראתי "תמימה מדי".
אז כן, אני תמימה, ובטח גם עוד הרבה דברים אחרים שחושבים עליי. אבל מה נורא כל כך בלהיות תמים?
העולם הזה פשוט כל כך מקולקל שאפילו תכונה כל כך טהורה כמו תמימות, מתפרשת כמשהו לא ברור ושונה. הרי במציאות של היום אי אפשר להיות תמימים! אם אתה רוצה לשרוד אתה צריך לרמוס בדרך ולשקר ולרמות, נכון?
אבל אני לא יכולה להיות כזו. אני לא יכולה להיות צבועה. אני מעדיפה להיות לבד מאשר צבועה לאנשים שצבועים אליי גם הם. זה פשוט לא אמיתי.
אני לא חושבת שזה כל כך קשה להיות בן אדם טוב. אז איך זה הפך כל כך קשה בעולם הזה?
העולם הזה פשוט לא מתאים לאנשים כמוני- תמימים שלא ייפגעו באיש או נמלה.
זה פשוט עצוב שנולדתי למציאות כזאת. החיים שלי לא טובים ופשוט נמאס לי. אני רק רוצה לברוח.
בתמורה לכך אני מקבלת רק הטחות ונזיפות מצד כל מי שעוד איכשהו נשאר לי בחיים.
אז מה אם אני אמות לבד? זה לא שכל החיים לא הייתי לבד. מה השתנה?
לחיות לבד- למות לבד. מה זה כבר משנה? ברצינות?
לפחות אם אעלם לא אצטרך להתמודד יותר עם כל הסבל הזה, שכל פעם מורידים אותי לרצפה מחדש, שכל אחד רק מחפש לדרוך עליי כי אני נחשבת חלשה. והם רק רוצים להתחזק על חשבוני.

מזדהים איתי ?