אני פשוט שונאת את עצמי.
אני בת 21. השתחררתי לפני עשרה חודשים מהצבא ובזמן הזה לא עשיתי כלום. בעיקר עוזרת הרבה בבית.
אף פעם לא הסבתי להורים שלי גאווה. תמיד הייתי גרועה בלימודים, התעודת בגרות שלי לא כזאת טובה.היה לי קשה חברתית, אני אף פעם לא הייתי יוצאת בימי שישי או נפגשת עם חברים מרצוני לגמרי כי כל החברות שהיו לי פשוט היו מזויפות ולא באמת חברות. אף פעם לא היה לי ביטחון לדבר עם אנשים שאני לא מכירה, תמיד אחרי ימי הורים בבית ספר ההורים שלי היו עושים לי שיחה. אף פעם לא הייתה להם סיבה באמת להתגאות בי. כל דבר שאני לא אעשה, זה לא יהיה טוב.יש לי אחות שגדולה ממני בשנתיים שפשוט מוצלחת בהכל. יש לה תעודת בגרות מצטיינת, עובדת בחברה חשובה רק אני הכבשה השחורה שלא עושה כלום ולא מצליחה כל בוקר אני לוקחת את אח שלי לבית ספר חוזרת, שוטפת כלים, עושה כביסה מחזירה אותו ומכינה לו אוכל. פעמיים בשבוע יש לי שיעורי נהיגה . בתקופת הצבא היה לי פשוט כיף, הייתי בתפקיד שמצריך תקשורת עם אנשים, הכרתי אנשים מדהימים שהעריכו אותי על העבודה שלי, כל יום הגעתי למשרד עם חיוך אבל לפני שנה השתחררתי ולא שמרתי על קשר עם אף אחד משם. פעם ב אנשים שואלים אותי איך באזרחות ואני פשוט משקרת שהכל סבבה והתחלתי לעבוד והכל בסדר אבל הכל זוועה.
אני לא אוהבת בעצמי כלום, אני מסתכלת במראה ושונאת מה שאני רואה. יש לי דימוי עצמי ממש נמוך אני לא טובה בכלום. כל פעם שאני אומרת שאולי אני אלמד פסיכומטרי ההורים שלי מלחיצים ומזכירים: אם את מתחילה זה לא צחוק כמו שעשית בבית ספר ומורידים לי את הביטחון ואז אני יורדת מזה
כולם אומרים שאני ממורמרת.
הסיבה היחידה שלי לחיות זה אחי הקטן שאני פשוט אוהבת אותו ודואגת לו היחיד שגורם לי לחייך.
כל דבר שאני לא אעשה זה לא יהיה טוב.
אני פשוט לא מאושרת
לא יודעת איך לשפר את החיים שלי ולהאמין בעצמי יותר
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות