יצא ככה שנולדתי במשפחה מבוגרת. אימא שלי היתה בת 37 כשילדה אותי. גם ההורים שלה היו מבוגרים כשילדו אותה. ככה שיוצא שאני מוקף כל חיי בבני משפחה בני הגיל השלישי.
במשך כל חיי, כל כמה שנים עוד בן משפחה נפטר. ואני במקום להרגיש עצב, חש סוג של הקלה. עניין הוא שרבים מהם סובלים ממחלות קשות. המחלות פוגעות בתפקוד היומ-יומי, גוררים אותם קבוע לטיפולים וחלק גדול מאוד מהשיחות הופכות לדיבורים בנושא מחלות.
אני זוכר אותם בני 50-60 כשהם היו במצב ממש טוב, בכושר יחסי, הולכים לים, משחקים עם ילדים, מגדלים כלב. ועכשיו רואה אותם "מתפרקים". אז במקום להיות עצוב שמישהו נפטר, אני ההודעה לא גורמת לי רק לתחושת הקלה. זה נגמר. סוג של שחרור.
במשך תקופה פחדתי לשאול מה שלומו של דוד שלי, כי הוא היה חולה. כל טלפון עורר בי פחד. עד שיום אחד הטלפון צלצל והודיע. הפחד נעלם מיד. זה נגמר.
האם המצב שלי הגיוני?
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- מדורים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025