מה אתם הייתם עושים אם הייתם מגלים ששיקרו ורימו אתכם במשך שנה וחצי?

טוב אז היי..
אני שון.. בן 18..
תמיד הייתי ילד מופנם וביישן
מאז שאני זוכר את עצמי הייתי ילד מחשב שאין לו חברים (ולא חברות מן הסתם..)
הילדות שלי הייתה סבל מתמשך וחייתי יום יום כמו זומבי..

תמיד אהבתי אתרי צ'אט אנונימיים, הם היוו מבחינתי מקום בטוח ושם יכולתי באמת להכיר אנשים

שלא ימהרו לשפוט אותי לפי איך שאני נראה ולפי איך שאנשים אחרים מתנהגים כלפיי

לפני בערך שנה וחצי גלשתי בצ'אטרולט, ואחרי שפגשתי כמה סוטים נפלתי על בחורה חמודה,

מישראל בשם קורל. היא אמרה שהיא בת 16, לא ראיתי איך היא נראית.
בהתחלה דיברנו וצחקנו קצת ואז הייתי צריך ללכת ואמרתי לה שהיה לי ממש כיף לדבר, היא אמרה

לי שגם לה ונתנה לי את המשתמש שלה בקיק (זו אפליקציה כמו ווצאפ רק בלי מספר) ואמרה לי

להוסיף. ביקשתי מספר פלאפון אבל היא אמרה שהיא לא סומכת על אנשים מהאינטרנט ושאם אני

מעוניין לשמור איתה על קשר זו האופציה היחידה.

וכך היה, הוספתי אותה בקיק ולאט לאט פיתחנו קשר אינטרנטי. לי ולה היו המון דברים במשותף

ולפעמים הרגשתי כאילו היא ממש אני רק בתור בחורה.
במשך שנה וחצי דיברנו ושלחנו תמונות אחד לשנייה. היא הייתה נראית כמו הדבר הכי מושלם

שראיתי אי פעם וכל פעם שהיא שלחה לי תמונה שלה הלב שלי דפק ולא האמנתי שדבר כזה קורה

לי. לאחר מכן עברנו לדבר בטלפון.
היא ממש גרמה לי להרגיש כאילו אני שווה משהו, היא הייתה שם בשבילי בזמנים קשים ועודדה

אותי ושיתפתי אותה בכל מה שעובר עליי.

במשך כל הזמן שאנחנו מכירים לא נפגשנו בעיקר בגלל המרחק (היא מנהריה ואני מאשקלון)

ובגלל שהיא העדיפה שלא, אבל אחרי שנה וחצי החלטתי שאני כבר לא יכול לחכות יותר ואני חייב

לפגוש אותה.
זה לקח כמה שכנועים מצידי אבל בסוף היא הסכימה בתנאי שניפגש במקום ציבורי.
הייתי בעננים. זו הייתה התחושה הכי טובה שהייתה לי מזה הרבה זמן.
בלילה שלפני לא הצלחתי להירדם, הייתה לי זיעה קרה ורעדתי, מאוד פחדתי לפשל.
קניתי לה פרחים במיוחד ונסעתי למקום המפגש.
הגיעה השעה, כולי רועד. התיישבתי והתחלתי לדמיין כמה יפה היא וכמה מזל יש לי שמישהו כמוני

הצליח למצוא מישהי כמוה
דמיינתי איך הנשיקה הראשונה שלי תהיה, דמיינתי את השפתיים שלה נוגעות בשלי.

עוברת רבע שעה שבה אני לא מפסיק לבדוק את הפלאפון, היא עדיין לא כאן
אני שולח לה הודעה, היא לא עונה
מתקשר אחרי חמש דקות והיא עונה ואומרת לי שהיא כבר שם בתוך סטימצקי. אני אומר לה שאני מגיע

אני נכנס לסטימצקי עם הפרחים ולא רואה אותה, אני מתחיל להילחץ ופתאום אני שומע את הקול

שלה קורא לי
אני מסתובב והלב שלי מתחיל לדפוק, זו לא הבחורה שהייתי אמור להיפגש איתה.
אני שואל אותה מי היא והיא לא עונה
במשך דקה שהרגישה כמו נצח שנינו שותקים ומסתכלים אחד על השניה
כל החלומות שלי מתנפצים לי מול העיניים ואני מרגיש כאילו אני עומד לבכות
הרגשתי מרומה, הרגשתי ששיקרו לי, רציתי לקבור את עצמי
אני שואל אותה אם היא קורל, מתחילות לרדת לה דמעות תוך כדי שהיא רואה את האכזבה בעיניים

שלי וכל מה שיוצא לה מהפה זה "סליחה"

אני עוזב את הפרחים ויוצא משם נסער עם דמעות בעיניים
מחקתי אותה מכל מקום אפשרי ואני מרגיש שהעולם שלי חרב עליי
אני לא יודע איך להמשיך אחרי זה..