לא קרוב עם ההורים, מגיל אפס עד עכשיו לא העניקו לי ערכים. לא אוהב אותם, איך להמשיך ככה?

אני אמא ואבא אף פעם בחיים לא היינו קרובים ופתוחים
אפילו בילדות לא היינו קרובים וזה משהו שהיה חסר לי בתור ילד קטן, לא הרגשתי חום ואהבה בבית, לא הרגשתי יד שמחזיקה אותי ותומכת בי ותוצאה מזה ההורים שלי לא לימדו אותי לאהוב. אני באמת לא יודע מה זה לאהוב בן אדם (כמו אנשים, חברים, ידידות) כמו חלק בלתי נפרד ממני, וזה מרגיש חרא. חייב להוסיף שההורים שלי לא חברותיים וידידותיים בעליל. אבל יש לי חברים טובים וידידות טובות ואנחנו לפעמים מדברים שיחות נפש כאלה בינינו, אבל אף אחד מהחבר'ה אני לא מרגיש שאני אוהב אותו במאה אחוז...
אני ביום יום יחסית שמח ושם את הקטע עם ההורים בצד זה לא שהקטע הזה תקוע בי 24/7 בכלל לא אבל כשאני מבין תאכלס איזה הורים יש לי זה מתסכל.
אתם תראו אותי בן אדם רגיל ושמח בחוץ, אבל עם ההורים בבית אני בן אדם שונה מהסיבה שאני לא יכול להיות פתוח איתם מלהיות אני האמיתי, כאילו משהו חוסם אותי. ההורים שלי לא מכירים אותי באמת, הם בכלל לא מכירים את האישיות האמיתית שלי. אני בבית רק: "כן הוצאתי את הכלב, לא לא היה שיעורים, אני יוצא מהבית עוד שעה." וזהווווו זה הדיבור עם ההורים שלי ובעיקר עם אמא בבית. אין אפילו שיחות פשוטות אנחנו כבר מורגלים ממזמן פשוט לא להיות קרובים, כאילו אנחנו אנשים זרים אבל אנחנו לא באמת אנשים זרים. אין לי עוד איך לתאר לכם.
הם לא מקבלים אותי ואני אתן לכם דוגמאות למה אני מתכוון.
לדוגמא: ההורים שלי עלו לפני עשרים ומשהו שנה מברית המועצות והם מדברים רק רוסית ביניהם ולא מתחברים לישראלים דוברי עברית. אני נולדתי פה ואני אוהב את השפה העברית ואת הציונות, אבל אמא שלי לא רוצה בכלל שאני אדבר עברית בבית רק רוסית. אבל אני אומר שאני לא רוצה לדבר רוסית אני רוצה לדבר עברית אני ביום יום חי עם אשכרה אנשים שמדברים רק עברית, ואני לא רואה בזה בעיה שאני מדבר עברית בבית אנחנו חיים בישראל עליתם לארץ בשביל להישאר רוסים?
אמא שלי אומרת לי שהיא פשוט לא תדבר איתי אם אני אדבר בעברית בבית ואני לא מבין מה הבעיה שלה איזה דפקה יש לה במוח...
עוד דוגמא: הם לא מקבלים את איך שאני רוצה להיראות אם זה תספורת ובסגנון
אני מספר את עצמי מקצועי כל שבוע עושה תספורת כאילו ספר סיפר אותי, הבעיה שהם לא אוהבים שאני עושה מספר 0 בצדדים ואז דירוג. והם אומרים שאני נראה כמו ערס וכל מני שטויות כאלה ושאף אחד לא מסתפר כמו שאני מסתפר למרות שכן, ושהם יחרימו לי את המכונה. ובתאכלס אני אומר להם שלא אכפת מי מסתפר ככה ואיך. אני אוהב את זה. הם אשכרה אמרו לי לא להסתפר לפחות שבועיים לפני החופשה שלנו בשביל שהחברים שלהם לעבודה לא יראו שהבן שלהם מסתפר ככה...
אני מסדר את הגבות שלי לבד ממזמן כי אין מה לעשות יש לי גבות שצריך לסדר אותן. וקצת דיקקתי אותם לא יותר מדי ואמא שלי אומרת לי "למה אתה סידרת אותן דקות מה אתה בחורה? אני אזרוק את הפינצטה שלא תוכל לסדר לעצמך." סידרתי אותם טיפה דקות יותר בצורה יפה וגברית וממש לא נשית ואמא שלי לא מקבלת את זה. וכשאני חושב על זה אם אמא שלי לא מסכימה לי לסדר את הגבות ככה, כנראה היא חושבת שזה אולי אומר שאני אולי הומו והיא חוששת לא יודע מה (אני לא הומו ובכלל לא בארון). ומה שאוכל אותי שנגיד וכן הייתי הומו למרות שאני לא הומו והייתי אומר את זה לאמא שלי היא בכלל לא הייתה מקבלת אותי אם היא לא מקבלת את הדברים הקטנים האלה שאני עושה. ואם הייתי הומו הייתי בכלל אבוד... הדברים האלה אפילו עוד יותר מרחיקים אותי מהקשר שלי איתה, כי אמא טובה הייתה אומרת "אם זה מה שאתה רוצה לעשות אז תעשה את זה". אפילו אם היא לא כל-כך בצד שלך, בכל דבר בחיים לא משנה במה.
היחסים האלה עם ההורים תוקע אותי בחיים, נגיד למצוא חברה לא כזה בכיוון שלי למרות שאני רוצה, כי זה מבאס שבסופו של דבר חברה שלי תבין מה הולך אצלי במשפחה וזה מצב לא כיפי כי בזוגיות. שני המשפחות משני הצדדים צריכים להכיר אחד את השני ועם הזמן להיות קרובים, וכשהמשפחות קרובים הזוגיות אפילו נהיית יותר טובה ופתוחה. וגם בלי קשר זה סתם מבאס שהחברה מודעת למצב, ושאין לה אפשרות להיות פתוחה במשפחה שלי
וככה אני נתקע בעוד הרבה דברים בחיים... חרא...