מרגישה במצוקה גדולה, לא יודעת מה לעשות... האם זה דיכאון אחרי לידה?

שלום לכולם
אני נשואה + 2 ילדות קטנות (בת 3 ובת 4 חודשים). מאז ומתמיד הייתי אדם לחוץ, פרפקציוניסט, דימוי עצמי די נמוך, דואגת ופסימית (זה מגיע מהבית מההורים אך לא אכנס לזה עכשיו), עם זאת מאז שהבת הגדולה נולדה אני מרגישה שהכל החמיר והקצין ברמות שאני מרגישה לא מעט פעמים שאין לי אוויר. והיום לאחר לידת הבת השניה זה אפילו עוד יותר גרוע. אני מגיעה להתפרצויות זעם, ייאוש, משנה את דעתי תכופות ולא מצליחה לגבש החלטות, מרגישה חוסר אמון טוטאלי בעצמי, מרגישה פשוט אפס.
לאחר לידת הבת הראשונה עוד הצלחתי לחזור למשקל שלפני ההיריון ולעשות ספורט והרגשתי לפחות טוב עם איך שאני נראית, אבל עכשיו אני פשוט לא מסוגלת לקחת את עצמי בידיים ולהתחיל לאכול נכון ולהתעמל אז גם חיצונית אני נראית רע בעיניי אפילו שאנחנו מדברים על 5 קילו עודפים...
הזוגיות שלי במצב נוראי ולמעשה לא קיימת. אני ובעלי רבים כל הזמן בעיקר על הילדות, שנינו מתנהגים אחד לשנייה בצורה מזעזעת. אין לי כוח לכלום, לא לעצמי ולא בשבילו והוא מן הסתם נעלב שאני לא מתייחסת אליו כמו שהיה רוצה.
החלטתי השנה לא לחזור לעבודה, כדי להוריד מעצמי קצת עומס עם שתי הבנות, אך כדי לא "לבזבז" את השנה חזרתי לספסל הלימודים כדי לעשות הרחבת הסמכה שתפתח בפני עוד אפשרויות תעסוקה. חשבתי שכך ארגיש טוב, גם קצת פחות עומס אבל לא מבוזבזת. עם זאת היום אני עדיין מרגישה חנוקה, הלימודים אינטנסיביים, אין לי כוח למטלות ולקורסים במכללה ופשוט בא לי לעזוב. חשוב לי להצטיין (פרפקציוניסטית) אבל כבר אין לי לא את הכוח ולא את הזמן להשקיע כמו שהשקעתי בתואר הראשון כשהייתי ממש צעירה, וכך אני מוצאת את עצמי כל הזמן בלחץ, חרדה. לא מסוגלת לשחרר ולהגיד "כוס אמק, תעשי את המינימום הנדרש בשביל חתיכת הנייר וזהו שימותו כולם!"
אני חוזרת הביתה כמו סמרטוט, אין לי כוחות לכלום. לא לטפח את עצמי, לא לאכול כמו בן אדם נורמלי. אני סביב הבנות עד שהן הולכות לישון ואז אני נרדמת הרבה פעמים בסלון מול הטלוויזיה. בעלי עוזר אך עושה זאת בחוסר חשק מוחלט, יש לו פרצוף מבואס שבא לו פשוט למות מהחיים האלה והאמת אני מבינה אותו.
יש לי מחשבות לבקש מהרופאה מרשם לציפרלקס אבל אני יודעת מניסיון שהכדור הזה על אף שהוא עוזר הוא גורם לי להשמין מאוד (דבר שמדכא אותי) וכי קשה מאוד לרדת מהכדור הזה אחר כך. טיפול פסיכולוגי אני לא יכולה להרשות לעצמי עכשיו (על אף שהייתי מאוד רוצה ללכת לטיפול) כי אני לא עובדת השנה ולומדת כך שיש הוצאות רבות ורק משכורת אחת של בעלי.
אני מרגישה אבודה, פשוט אבודה. אני לא יודעת אם זה דיכאון לאחר לידה (כי הרופאה אמרה שאין לי תסמינים של זה) או פשוט התחושה של העומס שיש עם ילדים מאוד קטנים בבית ואני פשוט לא מצליחה להתמודד עם העומס. יש לי אמא וחמה שעוזרות לי אך אני עדיין מרגישה חנוקה. אני גם במצב תמידי של חוסר שינה, מאז ומעולם השינה שלי הייתה דפוקה אך מאז הילדות גם אין לי אפשרות להשלים שעות מתי שאני רוצה.
אמרתי לבעלי במפורש שאני במצוקה אך הוא לא מעוניין לשמוע ופשוט מבואס ממני שאני ככה. הוא לא רוצה לשמוע על בעיות או קשיים.
אין לי גם הרבה חברות והמעט שיש גרות רחוק ואנחנו לא בקשר רציף אז גם אין לי איזו חברה טובה לפרוק מולה בצורה אמיתית מה שעובר עלי.
מה אני יכולה לעשות לבד כדי להתחיל לצאת מהמצב הזה? אני מרגישה שאם זה יימשך כך אני פשוט אגמור לעצמי את הבריאות.