בן 21 אחרי שירות קרבי, בתול שפתיים... זה ירתיע נשים?

*אזהרת חפירה*

שלום לכולם,
אני גיל אני בן 21 ואני בתול שפתיים.. אני בתול שפתיים ואני לא רואה את זה משתנה בקרוב. אין לי כמעט חברים שאני יכול לצאת איתם ולהכיר דרכם ובגלל שהביטחון שלי עם בנות שואף ל0. כל פעם לפני שאני מגיע למסגרת כלשהי אני אומר לעצמי ששם אני אכיר מישהי או חברים שיהיו חברים טובים, אבל זה אף פעם לא קורה. לפני התיכון אמרתי ששם אני אכיר אנשים, כשהייתי מלשב אמרתי שאני אכיר חברים בעבודה, לפני הצבא אמרתי (וגם כולם אמרו לי) שהחברים הכי טובים אני אכיר בצבא ועוד בקרבי שזה כמו משפחה.. תמיד חשבתי שזה בגלל שלא היו איתי מספיק אנשים כייפים וזורמים, אבל אני מבין שאם בכל כך הרבה מסגרות לא הכרתי חבר טוב אז כנראה הבעיה בי.. שלא תבינו לא נכון אני בן אדם מאוד חברותי ומתחבר הרבה לאנשים אבל איך שאין מסגרת שמחברת ביני לאחרים אז הקשר פשוט מתנתק..
הדבר שהכי מפריע לי בחיים זה שאף פעם לא הייתה לי מישהי.. זה כל כך כל כך מפריע לי.. אני פשוט לא מפסיק לחשוב על זה.
כל פעם שחברים בצבא מדברים על בנות שהיו איתם אני תמיד הולך לצד כי אין לי מה לשתף.. תמיד כששואלים אותי אם הייתה לי מישהי אז אני אומר שהיו לי קשרים לא רציניים.. בקיצור משקר..
אין לי אומץ פשוט אין לי אומץ להיות עם מישהי בקשר אינטימי.. כל פעם שאני רואה מישהי שמוצאת חן בעיניי איפשהו אני מת לגשת אבל פשוט לא מצליח, כאילו יש שם חומה. אחרי כל פעם כזאת אני מתבאס כל כך מעצמי ומתחיל לדמיין איך אני ניגש לאותה אחת והיא זורמת איתי וצוחקת.. אבל זה פשוט לא קורה..
זה לא שאני בא מבית דתי, הייתי בבית ספר מעורב עם בנות, אני גם נראה די טוב לפי דעתי, אני פשוט ביישן, זה כל החטא שלי.
תמיד שיוצא לי לראות אנשים מדברים עם בנות אז הם צוחקים איתן מתבדחים מציקים להן כזה יש ירידות אחד על השנייה וככה הם מתחברים וצוחקים ביחד, כשלי יוצא לדבר עם בחורה אני תמיד "הילד הטוב" שמחייך חיוך ביישני כל הזמן מדבר איתן בסוג של אדישות וזה נראה לי מראה רושם שאני רציני ולא משוחרר כמו אחרים. אני תמיד נרתע מלגעת ולחבק מהפחד שזה לא יהיה נעים לבחורה למרות שמגע זה אחד הדברים החשובים בשביל היכרות טובה (חיבוק שלום וכו)
לא מזמן הייתי באילת עם המשפחה ואני יצאתי שם עם קרוב משפחה שהוא בערך בגילי ואמרתי לעצמי שזו ההזדמנות שלי כי אנחנו הולכים לשתות, לתפוס ראש, אולי זה יעניק לי קצת ביטחון וגם זה אילת מי תזכור אותי? ואז הלכנו שתינו התחלנו לרקוד ופשוט לא הצלחתי לגשת לבנות.. אני רואה את כל הבנים מסביבי מתחילים עם בנות וגם כשלא הולך אז הכל בסדר ומהצד זה נראה כל כך קל אבל פשוט לא הצלחתי לגשת, שום דבר.
גם כשאני שותה אני עוצר את עצמי כל פעם שאני רוצה להתקרב.. כמה עלוב, גם כשאני שותה אין לי ביטחון..
אני חושב לעצמי שאם במועדון שבדרך כלל אני לא יוצא כי אין לי חברים שאוהבים מועדונים אני לא מצליח אז כנראה זה לא יקרה..
אני פשוט לא רואה את עצמי עם בחורה, אני כל כך רוצה אבל אני לא רואה את זה קורה.. אני נמשך לכל בחורה שנייה שוצא לי לראות ברחוב אבל שום דבר לא קורה.. אני עכשיו סיימתי צבא ובחלומות הכי גרועים שלי לא חשבתי שאגיע למצב הזה שאני בתול שפתיים בלי ידידות ובלי כמעט חברים. אני לא יוצא אף פעם, לא בחמישי ולא בשישי. אנשים כבר מתחילים לשאול שאלות, אני באמת פוחד שאני אגיע לגיל מבוגר בלי שהייתי עם אף אחת.. יש בטח אנשים שחושבים שאני הומו.. איזה הומו על כל בחורה שנייה ברחוב אני לא מפסיק להסתכל כי מה לעשות אני כל היום פשוט חרמן ומתוסכל.. הנחמה היחידה שלי זה בפורנו..
אני בן 21 אני אמור לצאת לבלות לעשות שטויות אבל אני מרגיש שזה מתבזבז לי. אני לא יוצא מהבית.
לפני חודש היה לי שבוע ריק בבית, בדרך כלל שלמישהו בן 21 יש בית ריק הוא מזמין אנשים, הם שותים, צוחקים, קריוקי מוזיקה או אנעארף.. אני פשוט הייתי לבד בבית ולא היה לי את מי להזמין..
לפני שבועיים היה לי יום הולדת, ניסיתי לקבוע עם "חברים" לא יצא מזה כלום, לאף אחד לא היה כוח. ההורים שאלו אותי אם אני יוצא לחגוג עם חברים ואמרתי להם שכן, אחר כך יצאתי לטייל כמה שעות וחזרתי, שלא יחשבו שלא חגגתי עם אף אחד. אחותי התחתנה לא מזמן ולא הזמנתי אף חבר כי לא היה לי את מי להזמין!! שאלו אותי למה לא הזמנתי חברים אז נתתי את התירוץ של הצבא. בקיצור אני לא יודע מה לעשות עם החיים שלי אני כבר מתוסכל לגמרי אני כל כך רוצה לאהוב מישהי אני כל כך מקנא במי שיש לו את זה..
אני כלכך חסר ביטחון וחושב מליון פעם לפני כל מעשה..
אני מודע לבעיות שלי וכבר שנים אני מנסה להשתנות ופשוט לא מצליח.. גם החברים הבודדים שהיו לי, עכשיו עם חברים מהצבא תמיד.
אני בדיכאון, אני מסתובב מחייך כאילו הכל בסדר אבל בפנים אני בדיכאון נורא.
אני יצאתי סופשים בצבא, ימים שלמים שהייתי בבית בחוסר מעש בלי לפגוש אף חבר כי אין לי חברים!! עד שלפעמים העדפתי לסגור שבתות מאשר לצאת..
אני אומר לעצמי כאילו בנאדם תתעורר על החיים שלך ותתחיל להינות ותפסיק עם הרחמים העצמיים האלה שלא מובילים אותך לשום מקום אבל בסופו של דבר אני לא מצליח בכלוםםם לא בלהחזיק קשר עם אנשים לא באינטרקציה עם בנות לא יוצא לא מבלה כל היום משועמם בבית.. אני מודע לבעיות אבל לא מצליח לפתור כי ברגע האמת מול בחורה שמוצאת חן בעיני אני בולע את המילים ולא מצליח להתבטא כמו שצריך לא משנה כמה פעמים אני אומר לעצמי שאני יכול..
דוגמה טובה לכך היא המשקית תש שהייתה לי.. היא נראתה סבבה בסופו של דבר לא מלכת יופי אבל משהו בה ממש הדליק אותי. היא הייתה מקסימה וחייכנית. ובכל זאת המקסימום שהיה לי איתה זה שלום שלום כי כל פעם שראיתי אותה התרגשתי יותר מידי ולא דיברתי איתה הרבה.. זה בערך הפעם המאה שאני נדלק בבחורה ובכל זאת לא עושה עם זה כלום, מתסכל בטירוף.. בעיקר כשאחרי כמה זמן יש להן חבר שגם נראה פחות טוב ממני (בלי להשוויץ, אני גם לא בראד פיט כן?) כך שזה גם לא עניין של יופי..
אני יושב בחדר ושומע את אמא שלי לוחשת לאבא שלי בסלון "למה הוא לא יוצא? אין לו חברים? הוא כל היום בבית" וזה כל כך מעליב.. אני באמת אדם חברותי ומצחיק אני לא יודע איך הגעתי למצב הזה.
איך לאחרים זה כל כך קל ואני כל כך מתקשה.
אני מתוסכל כל כך.. אני חושב על הרגע שאני אבוא להתנשק עם מישהי ואז היא תגלה שאני בתול שפתיים.. זה לא ירחיק אותה? לא יערער אותה שאף לא הייתה לי מישהי וכנראה יש בי איזו בעיה?
אני מצטער על החפירה חח אני לא יודע עד כמה זה יעזור לכתוב פה אבל אין לי למי לפנות..
תודה רבה למי שקרא עד לפה..