סטודנטית שנה ראשונה, מרגישה אבודה ומבולבלת

לא רק שיש לי דיסלקציה וקשב וריכוז, כל מה שהולך באוניברסיטה גורם לי לחץ נפשי ענק שגורם לי לתהות האם זה באמת בשבילי ? אני מקבלת התאמות מהאוניברסיטה, כמו אישור למחשב [גם במבחנים], סטודנטית שעוזרת לי להשלים מה לא שהספקתי לרשום [שולחת לי כל יום את הקורס ואני מתקנת במחשב לפייה] והארכת זמן. אני מרגישה מטומטמת. עבדתי כמו חמור כדי להתקבל לתואר הזה, ובאמת שזה ממש מעניין אותי. אבל זה כל כך קשה, כמו ללמוד שפה חדשה, שפה חדשה ומסובכת. אני נתקלת במילים שמעולם לא שמעתי עליהן, ורוב הזמן אני רק בודקת במילון מה המשמעות שלהם. בחודש הראשון לא הבנתי כ-ל-ו-ם. לאט לאט אני מתחילה להבין יותר ויותר דברים, אבל עדיין מרגישה מבולבלת. המבחנים מתקרבים ואני לחוצה רצח. היום היה לי מבחן באנגלית, שהלך זוועה. המורה תקעה שאלות הזויות שלא הבנתי מאיפה היא הקריצה אותם, אפילו לא הבנתי מה הם אומרים, הקשבתי בשיעור והיא בחיים לא דיברה על זה. כמעט בכיתי במבחן ! היא ביקשה מאיתנו לרשום משהו שאפילו בתיכון לא למדתי, וקיבלתי 87 באנגלית ציון בגרות סופי ! אני ממש מרגישה סתומה
אני חושבת לעצמי האם משפטים מתאים לי ? כי יש לי כבר רעיונות בראש למה שאני רוצה לעשות בחיים, ותמיד כשאני בודקת מה נדרש, צריך תואר במשפטים. ולא, איני רוצה להיות עורך דין בכלל. אני רואה את עצמי עובדת במשרד ממשלתי או בבית משפט, כל מיני מקצועות בתחום מאוד מעניניים אותי. אנשים נוטים לחשוב שמשפטים זה רק כדי להפוך לעורך דין, אבל כבר ביום הראשון הבהירו לנו בפירוש שמשפטים זה תחום נרחב עם מלא מקצועות שאפילו לא הייתם מעלים בדעתכם.
אני רואה מלא יוטיוברים מחו"ל שעשו תואר במשפטים שנותנים עצות ביוטיוב [כן, מסתבר שזה ממש נפוץ ויש מלא כאלו], שגם מספרים על הלימודים שלהם וזה קצת נותן לי תקווה, כי גם הם אמרו שהיה להם קשה, ושהיה אחד שהוא היום מרצה למשפטים שמספר שהוא עשה שנה ראשונה פעמיים כי נכשל. ועוד עורכת דין אומרת שבהתחלה לקח לה כל דבר 3 שעות ואז לאט לאט עם הזמן היא התחילה להבין.
אבל למרות הכל, אני מרגישה תקועה. אני יושבת על כל שיעורי בית 4 שעות ואני אפילו לא מסיימת, אני עוצרת רק כי אני עייפה, או כי אני צריכה לבשל לעצמי כדי שלא אמות ברעב/להכין כביסה. וממשיכה מחר. ככה מצטברים לי שיעורים ואני מסיימת אותם בחורים בין שיעורים או בערב. אני מרגישה שאין לי חיים, אין לי זמן לצייר ולכתוב כמו בעבר, אבל כשאני מפנה לעצמי זמן, אני מוצאת את עצמי מציירת עורכי דין ושופטים חח
באמת שזה ממש מעניין אותי. אבל אני מרגישה שאין לי חיים, אני בספק אם אצליח, אני ממש לחוצה ואני מרגישה שיש לי סלט בראש. אני מרגישה אבודה ולחוצה.
מיותר לציין שקצת צוחקים עליי בשיעורים כי אני שואלת כל מיני שאלות למשל "לא מצאתי את המילה ההיא במילון" [לא מבינה מה מצחיק בזה?!] ופעם אחת צרחתי עליהם לסתום בפה. יש לי הרגשה שאני תקועה עם ילדים בגן ולא עם אנשים בוגרים. נמאס לי. ציפיתי שיהיו בפקולטה אנשים איכותיים, לא אנשים מאיכות חרא עם 0 כבוד לאחר, זלזול וצחוקים על אנשים שלוקח להם יותר זמן מאחרים להבין. יש גם את הטחונים שחושבים שהם משהו מיוחד כי יש להם כסף. בקיצור, מבחינה חברתית אני סובלת שם. ולעיתים אני חוזרת בוכה הביתה כי שוב צחקו עליי בשיעור על משהו שאמרתי/שאלתי. כמובן שלא מולם, אלא בבית.
אין לי זמן לדבר עם המשפחה, עם חבר שלי אני מדברת רק בערבים ואפילו את השותפים אני רואה יותר חח. ונוסיף את זה שאני גם קצת עובדת ... אני מרגישה ממוטת לעיתים ואני לעיתים בשיעור מרגישה ממש עייפה ויש לי סחרחורת. אני מכריחה את עצמי לישון 8-9 שעות אחרת אני לא מצליחה להתרכז ואני לוקחת הפסקה כל שעתיים, אבל מרגישה שאני לא אצליח ושאני צריכה לחרוש יותר, מה שאני לא מסוגלת ויכולה ...
מרגישה אבודה