שלום לכולם...
אני בן 30 עוד מעט,
רציתי לשתף במשהו שעובר עלי.
כל החיים שלי הייתי "ילד טוב", לפעמים אפילו תמים מעט ורגיש מטבעי.
בנוסף לכל זה אני שוחה בים של אמפתיה עד כדי כך שזה פוגע בי.
לדוגמה עם בנות זוג, אני תמיד אוותר ואספוג ואנסה להבין את הצד השני.
הרבה פעמים נשים רוצות גבר מכיל ומבין אבל מצד שני מרגיש שזה בא לרעתי כי אין הערכה מספקת (מקסימום במילים). וזה לא שאני מחפש טפיחה על השכם אבל כן הייתי רוצה לראות אהבה הדדית.
עכשיו,
בשיחות שהיו לי נאמר לי שאני צריך להשתנות, להיות קצת יותר "רע" (לא בקטע רע באמת), יותר דומיננטי ועומד על שלי.. אבל אני לא מצליח. מצד אחד מפחד לפגוע במישהו אחר, מצד שני זה מרגיש לי ''לא אני''.
נמאס לי מהאופי הזה וכן הייתי רוצה לדאוג לעצמי ולרצונות שלי.
ככה גם לגבי להכיר "חברים חדשים", אני מאוד חברותי ומצחיק ובר שיחה, לא ביישן או משהו, יש לי את החברים הקבועים שלי מהילדות, ולמרות שהייתי שמח להכיר חברים חדשים (ויצא שהכרתי אבל זה רק בזמן לימודים או עבודה, וגם שם זה לא באמת חברים חברים) - אני עדיין לא מצליח להכיר וליצור באמת חברות חדשה ואמיתית עם אנשים, כמו עם האופי - גם כאן - חברים בגיל הזה מרגיש לי קצת לא אמיתי.. מרגיש לי כמו "טוב נו, נכיר בשביל שלא ישעמם" ואני כלכך נאמן ל''עצמי'' הדפוק שלי שאני מוכן להישאר לבד והעיקר לא להיות צבוע ולצחוק ולבלות עם אנשים שהם לא באמת חברים שלי.
אז בנות זוג, חברים, התקדמות אישית שלי בחיים - כל אלה נעצרים ונדפקים בגלל האופי שלי?
אני מנסה להבין איך אנשים "משתנים עם השנים" ורק אני נשאר אותו הדבר.. גם אחרי שעברתי לא מעט דברים.
גם לגבי אהבה, אני תמיד מאמין שיש לזה מקום, למרות שנפגעתי לא פעם. בזמן שאחרים מוותרים על זה בקלות ראש מטריפה. איך????
יש דברים שמן הסתם השתנתי בהם בקטנה ובהתנהלות שלי האישית בחיים.. אבל הבסיס שלי נשאר אותו הדב.. מישהו מכם השתנה עם השנים בצורה דרסטית? איך אפשר לעשות את זה ולא להרגיש עם זה חרא? או ''לא אמיתי"?
מקווה שהבנתם אותי
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות