אני ביישנית להכאיב. רוב המורים וחלק מהתלמידים בכיתה שלי לא שמעו אותי מדברת מעולם. פספסתי המון דברים בגלל זה. המון. מעולם לא הצבעתי בשיעור, גם אם ידעתי את התשובה.
אני לא יודעת מה לעשות כבר, לא הצלחתי לעזור לעצמי כי זה פשוט חזק מדי, ואני לא יכולה להיתמך בידי אף אחד אחר. אמא שלי לא מבינה אותי בכלל ורק מתעצבנת עליי שאני כזאת ואומרת לי "את צריכה לדבר" כאילו שאני לא יודעת וכאילו שזה מה שיפתור את המצב.
למורים בבית ספר לא ממש אכפת, כי אני לא מפריעה בשיעור ומקבלת ציונים גבוהים, אבל זה לא נעים שהם מתעלמים לגמרי אם כי זו אשמתי המלאה כי זה תוצר של ההתנהגות שלי- אני לא יוצרת שום אינטראקציה אלא רק בוהה באוויר הריק במשך 45 הדקות של השיעור, ואם הם פונים אליי אני מייד נלחצת ומסמיקה ולא מצליחה לדבר.
אני ממש סובלת במשך שנים. בגלל שאני ביישנית אז אני אני שומרת לעצמי את הכאב הזה בנוסף לעוד המון בעיות שיש לי שהצלחתי להסתיר שנים כמו התעללות נפשית מצד אבא חורג, פגיעה עצמית, אובדנות וכדומה. (לא לדאוג, זה כבר כמעט ולא קורה)
איבדתי כל תקווה לגבי העתיד- לא יהיו לי ילדים, כי אני לא רוצה חס וחלילה שזה יעבור אליהם גנטית, וגם ככה אני לא חושבת שאי פעם יהיה לי בן זוג. עבודה טובה לא תהיה לי כי הציונים הגבוהים שלי לא חשובים בכלל אם אין לי שום כישורים חברתיים.
עם זאת, אני לא מנותקת לגמרי מאנשים. כן יש לי מספר מצומצם של חברות שאיתן אני יכולה לדבר רגיל ויחסית חופשי, אבל אנחנו לא קרובות ואני לא משתפת אותן בשום דבר אישי ולא נפגשת איתן מחוץ לבית ספר. אני בדרך כלל מקשיבה לבעיות שלהן ואם שואלים מה שלומי אני תמיד עונה שבסדר גם אם אני ממש לא, כי אני לא רוצה להוריד את המצב רוח לאנשים או לגרום להם להרגיש לא בנוח. החיים שלי ריקים להחריד אני פשוט הולכת בבוקר לבית ספר- חוזרת הביתה ורואה סדרה. אני לא יוצאת לשום מקום חוץ מלבית ספר.
אני לא יודעת אפילו לאיזה תשובות אני מצפה כי אני לא חושבת שיש פיתרון.
חשוב לי לציין שאף על פי שאין לי תקווה ואני לא אוהבת את החיים - אני כבר לא אובדנית,כי אני לא רוצה לפגוע במשפחה שלי.
ומצטערת על האווירה הדכאונית בשאלה.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות