אבודה, ביישנית ועם ביטחון עצמי נמוך, איך לאהוב את עצמי?

שלום לכם,
אני לא מתייחסת לשאלה הזו כשאלה, כי היא לא... היא יותר פריקה של 19 שנים.
של סבל, של אכזריות מצד ילדים, מתבגרים ומבוגרים.

איפה אני אתחיל? אני מצטערת אם זה ארוך, אך אפשר לקצר פריקה, שעברת כל כך הרבה?

כן, אני לא היחידה, אני גם לא האחרונה שתעבור השפלות בחייה, לצערי הרב.
אז הכל התחיל ביסודי, בכיתה ד' הכל התחיל...
כבר באותו זמן עברתי חרם, מה הסיבה אתם שואלים? איו לי מושג. פשוט זה קרה.
שנאו אותי, ירדו לי על השם משפחה (כמובן שכיום אני מבינה שזו שטות). אבל זו רק ההתחלה.
בכיתה ה' ו' גם עברתי מכשולים קטנים עם החברה הכי טובה שלי בזמנו,
היו מנסים לעשות הכל כדי להפריד בנינו ומה היינו? בסך הכל ילדות בכיתה ו', מה הבנו?
למה לנסות לחבל בחברות כזו? למה ילדים הם עם כל כך אכזר?
בסך הכל שתי ילדות קטנות, תלמידות חרוצות. אבל מה לא עשו בשביל להחרים אותי ולהפריד אותי ממנה.
אבל כמו שאמרתי זה כלום.

בכיתה ז' הכל התחיל להיות גרוע יותר, בהרבה יותר.
לא אהבו אותי, פשוט ככה. לא אהבו אותי, היו לי חברות כן, אבל האנשים מסביב, רק אהבו להקניט אותי, להשפיל אותי, לקרוא לי בשמות.
השיניים שלי לא היו ישרות ובמצב ממש גרוע (פחדתי ללכת לרופא שיניים באותה תקופה ולכן הן נשארו כך, לא שההורים לא יכלו לממן או משהו בסגנון)
והייתי פשוט ילדה, לא כמו היום שילדות בכיתה ז' כבר יודעות כמעט "הכל" על החיים.
הייתי ממש ילדה שאוהבת לאוהב ולא ביישנית, אוהבת חברה ואנשים.
אבל אותם אנשים....כיבו לי את השמחת חיים. כיבו לי את הכיף לאהוב אנשים אחרים.

תמיד ניסיתי להתחבר עם אנשים באותם זמנים, אבל הם דחו אותי בגלל השיניים שלי, לא רצו להכיר אותי, לא רצו לשמוע מה שיש לי להגיד על נושאים מסוימים.
בכיתה היו קוראים לי טיטוף, אתם שואלים למה? אין לי מושג. פשוט ככה החליטו והיו מעליבים אותי בלי הפסקה, התביישתי להיכנס לכיתה, התביישתי לפתוח את הפה, התביישתי לחייך, פתאום הסתכלתי במראה ואמרתי לעצמי "לאיפה ___ נעלמה? זו לא אני!!!!".
התחלתי לפתח רגשות למישהו מהכיתה, ברגע שהוא גילה על זה, הפכתי לבדיחה של השכבה, רק צחקו עליי, כולל אותו, כאב לי. אבל המשכתי כאילו כלום ורק כשהגעתי הביתה, התפרקתי...אף אחד לא ידע על מה שעובר עליי.
המילים שלהם היו סכינים חדות שחודרות למקומות הכי חשופים שלי.
"איזה חבר יהיה לך?" "חבר דמיוני אולי!!!!". עשו ממני צחוק.

בכיתה ח' רציתי להכיר חבורה חדשה שהגיעה לבית ספר, באמת התחברתי לילדה אחת, היא מאוד אהבה אותי, היא התחברה אליי בקלות! לא היה אכפת לה מהמראה, היא ראתה שאני באמת בן אדם טוב, עם לב ענק שרק צמא לאהבה בחזרה...
רציתי חברת נפש, מישהי שתהיה שם בשבילי בכל עת. ומצאתי!
אבל החברות שלה (החבורה) החליטו שאני לא מתאימה, הן רצו לצרף מישהי אחרת (נשמע כל כך מפגר, טוב אבל היינו ילדות), נמנעו מלדבר איתי, החליטו להרחיק אותי מהן, ולהרחיק אותי מהחברה היחידה שהייתה לי. אבל הן לא הצליחו! אני חושבת שזה היה הרגע הכי משמח בחיים שלי! שהבנתי שאני לא לבד יותר!
מאותו רגע ועד סוף י''ב היא הייתה החברה הכי טובה שלי...

בכיתות ט' י' המצב רק החמיר, הבנות המקובלות בשכבה היו יורדות עליי כמעט כל יום, פחדתי להביע דעה, פחדתי שיקטלו אותי. כי תמיד קטלו אותי על כל מילה שהוצאתי מהפה, כל מה שאמרתי היה נושא לבדיחה.
התחילו לקרוא לי חרגול וחד שן, צחקו על המראה שלי, על השיניים שלי, צחקו על כל איבר בגוף שלי!! קראו לי שטוחה, מכוערת. ובעוד שמות שעדיף שלא אציין עכשיו.

ועבדו עליי, פשוט עבדו עליי, קראו לי לצאת איתן לרכב על הרולר, הרגשתי שסוף סוף יש לי חברות וחבורה מאוחדת שאני אוכל להסתובב איתו אחר הצהריים!
אבל לא...
זה היה נושא ללעג, הן דחפו אותי על המדרכה ואחת מהבנות גלגלה את הרולר על הגב שלי, עם כל הכובד של הגוף שלה הלוך חזור, הלוך חזור, הכאיבה לי פיזית כל כך, אבל הכי חשוב...הכאיבה לי בצורה נפשית ולא די בכך, אמא שלי בדיוק הגיעה למקום וראתה את המחזה המחריד הזה, שמתעללים כך בביתה. כמובן שאמא שלי לא שתקה ועשתה כל מה שאמא אחרת הייתה עושה.

הייתי בחוג ריקוד, אהבתי את זה ועד היום אני אוהבת את זה!
אהבתי את העובדה שיש לי מקום לפרוק רגשות דרך הגוף שלי... ריקוד זה הדבר הכי טוב שקיים עבורי.
וגם שם נתקלתי בבעיות, הן היו אותן בנות מהבית ספר, קינאו בי, בגלל שמורה שמה אותי בשורה הראשונה ורק נרשמתי בעוד שהן רשומות כבר מעל כשנה...
לאחר שיצאנו מהשיעור אחת מהילדות ניגשה אליי ואמרה לי "איך את לא מתביישת לקחת את המקום שלנו? מי את חושבת שאת בכלל?" ואני אמרתי לה "אין לי בעיה! תבקשי ממנה שתשני את המקום, לא אכפת לי לא להיות בשורה הראשונה! באמת" (כמו פראיירית), כמובן שזה לא סיפק אותה והיא פשוט החליטה להשפיל אותי ליד כולן, לדפוק לי במצח קופסת שוקולד ריקה ולהשפיל אותי, רק להשפיל אותי... לצחוק עליי! שוב לצחוק עליי.. דיי למה? למה? מה עשיתי לכן שכל הדבר הזה מגיע לי???
אמרתי לאמא שלי והיא באה לשם והתחילה לצעוק על כולן ולהזהיר אותן, אני התביישתי ורציתי הביתה, בוכה ומושפלת.

עוד מקרה שצורם לי, יצאתי לקניון עם שתי "חברות" שלי, שחשבתי שבאמת נהנות להסתובב איתי. הסתובבנו ברחבי הקניון, עד שלפתע שתי "החברות" ראו כמה מהמקובלות בבית ספר! הן נבהלו! פחדו שהן יראו אותן איתי, שהרמה שלהם חלילה לא תרד! התביישנו להיראות בחברתי! זה יותר כואב ממכה פיזית, זו מכה נפשית שנשארת לעולמים... הן פשוט התחילו להתקדם ולהשאיר אותי מאחור וכששאלתי "למה אתן עוזבות אותי? רגע!!", התשובה שלהן הייתה "___ למה את עוקבת אחרינו? עזבי אותנו! למה את באה אחרינו?" ואני עניתי "כי אני באתי אתכן! אנחנו באנו ביחד, לאן אתן הולכות?".
התחלתי לבכות, שוב השפלה, שוב מכה, שוב פעם מתביישים להיות סביבי. הסתובבתי בקניון לבדי, בוכה, עם דמעות נפוחות ואדמומיות בכל הפנים, עד שהמקובלות ראו אותי.
המקובלות דווקא הגיבו אחרת, הן באו אליי ושאלו אותי למה אני לבד? סיפרתי להן מה קרה והן אמרו לי "מה את מקשיבה להן? תתרחקי מבנות כאלו! בואי איתנו, הן לא שוות אותך", אתם יודעים מזה לשמוע דבר כזה באותה תקופה? ועוד מהמקובלות של השכבה? הרגשתי בעננים!
אבל כמובן שגם כאב לי, כי תפסתי מהן חברות טובות.
כמובן שהידיעה רצה בין הילדים בבית ספר ואחת המחברות שעזבו אותי לבד בקניון אמרה לי "אני מצטערת! אבל אמא של ___ אמרה לנו לא להסתובב איתך כי את לא נראית טוב והיא לא רוצה שנסתובב לידך."
אתם מבינים כמה כאב לי לשמוע את זה? אמא? אומרת דבר כזה? אמא בוגרת של אחת "מהחברות שלי" אומרת עליי דבר כזה? אמא? שאמורה להיות מודל לחיקו על ידי בנותיה.
כמובן שבאותו הזמן התרחקתי מהן. לא רציתי לשמוע מהן.
אחת מהן אמרה לי שאין לה בעיה להסתובב איתי מחוץ לבית ספר, אבל לא בבית ספר עצמו, תנחשו למה...

במקרה אחר הייתה לי הופעה, כל הרקדניות בחוג הכינו הופעה ענקית בחולון, התרגשנו ומאוד שמחתי להופיע! חיכיתי לרגע הזה כל כך הרבה זמן... לצערי הרב שבוע לפני ל עקצה אותי מדוזה ברגל, כשהייתי עם משפחתי בים.
הרגל הייתה כואבת מאוד, שורפת ועדיין התאמנתי למרות כל הקושי, עם התחבושות ועם הכאבים! לא וויתרתי לעצמי!
ביום של ההופעה, נסענו באוטובוס עם על הרקדניות, התרגשנו כולם...אה כן.. שכחתי להגיד לכם. שבין כל הרקדניות האלו הייתה מישהי קנאית, שאהבה להרוס לי את השמחת חיים ואת ההתרגשות!
הקנאה תמיד הייתה קיימת בגלל היותי רקדנית מצוינת! הדבר היחידי שבאמת הייתי גאה בו. היא פשוט ישבה לידי באוטובוס והחליטה לתת לי מכות במקום הכואב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב, בלי הפסקה! לא משנה כמה התחננתי שתפסיק, כמה שניסיתי להתגונן, היא פשוט עשתה הכל כדי לחבל בהופעה שלי, לחבל ביכולת שלי לרקוד. היא כמובן לא הצליחה. אמא שלי ניגשה לאמא שלה בטענה שהבת שלה מכה את ביתה, האמא בתגובה ענתה "אין לי כוח לשטויות האלו!". שטויות? בואי תספרי לרגל שלי שזה הכל שטויות.

אותה ילדה ששנאה אותי בלי שום סיבה ותמיד ניסתה לפגוע בי גם פיזית וגם נפשית ידעה שאני הזמנתי שתי חברות לביתי באחד מן הימים. היא כנראה לא אהבה את זה ופשוט הגיעה לבית שלי, דפקה בדלת (חשבתי שזו אימי, כי היא אמרה שהיא בחנייה), פתחתי את הדלת ומשום מקום היא קפצה עליי וזרקה אותי לספה והחלה להכות אותי נמרצות, היא ראתה זוג נעליים שלי לקחה אותם והכתה אותי כל כך חזק ובאכזריות והחברות ישבו המומות ולא ידעו מה לעשות, הן ניסו להזיז אותה, אבל זה לא עזר, קיבלתי מכות נוראיות וכואבות. באיזו שלב היא הפסיקה, לקחה את הדברים והלכה...
ברגע שאמא שלי שמעה את הדברים הללו היא החליטה לפנות למשטרה ולפתוח לילדה הזאת תיק. וכך עשינו. התיק נפתח והיא? ירדה ממני...

כמובן שזו רק תמצית, אני מנסה לעדן את כל מה שקרה לי בשנים האלו, עברו עליי כך כך הרבה דברים שאני כמעט ולא זוכרת, כי הדחקתי הכל.

בכיתה י' - המכות הנפשיות והפיזיות שקיבלתי החלו לחלחל בי, זה נספג וכן , יכולתי לראות צלקות נפשיות צצות להן. הביישנות שלי רק הלכה וגברה וזה הגיע למצב שלא יכולתי להזמין אוכל בטלפון, לא יכולתי לגשת למכולת ולקנות מצרכים, התביישתי לדבר עם המוכרים, התביישתי לקנות כרטיסים לסרט, התביישתי להיכנס לשירותים ציבוריים, התביישתי לאכול במסעדה כי פחדתי מה אנשים יחשבו עליי. פחדתי לדבר עם אנשים, פחדתי להיות סביב בנים, כי לא רציתי שגם הם יפגעו בי.
התביישתי אפילו לדבר עם המשפחה שלי...
מפה התחילה ההידרדרות שלי, מכל הביישנות וההצקות שעברתי, התחילה להתפתח אצלי הפרעה, OCD, מחשבות טורדניות היו חלק בלי נפרד מהחיים שלי, חשבתי שאני משוגעת! אני לא ידעתי על קיומה של ההפרעה הזאת, אני חשבתי שאני לא נורמלית וחשבתי שאני הבן היחידי שחושב על דברים כאלו, הפעם הראשונה שידעתי על קיומה של המחלה הייתה רק בסוף כיתה י''ב. זה הגיע בעקבות טראומה כמובן.

אבל כיתה י' הייתה גם שנה טובה באיזשהו אופן, הכרתי בחור יפה תואר, חכם ומדהים, שחיכיתי לו כל יום שישי ליד הכיתה, רק בכדי לראות אותו ולהגיד "הנה יש לי עוד סיבה לאהוב את הבית ספר הזה", בזכותו בא לי האומץ לטפל בשיניים שלי, נגשתי להורים ועשינו את התהליך הארוך הזה. במשך השנה הזו, התאהבתי בו והוא היה האהבה הראשונה שלי, תמיד אמרו לי שלא יהיה לי סיכוי איתו, שאני כלום, שאני אפס, שהוא מקובל ואני סתם ילדה...
כמובן שהאמנתי להם ותפסתי מרחק אבל הוא להפתעתי התקרב אליי.
בעקבות כך שוב החלו הצקות, קללות, השפלות וירדו עליי בלי סוף. שוב האכזריות הזו!
באתי הביתה ובכיתי כל יום, כל יום בכיתי, ה-OCD החמיר ולא רציתי לצאת מהבית, 3 חודשים לא יצאתי מהבית, פגעו בי יותר מדי, המכסה כבר לא יכל לסגור את הכאב שאוכל לי כל איבר בגוף.

י''א - ה-OCD ירד קצת....חזרתי למסלול הרגיל, ניסיתי להתקרב לאנשים חדשים.
להתקרב לבחור שאני כל כך רוצה בקרבתו, זה לא בדיוק צלח לי. שוב בעיות הביישנות שלי והפחד לקבל ביקורת (כי כבר קיבלתי ביקורת לכל החיים).
המראה שלי התחיל להשתנות לטובה ופתאום המראה שלי כבר לא היה נושא להשפלה יותר. השיניים תוקנו והמראה הפך להיות יפה.

י''ב - ה-OCD חזר עקב בחורה שהתעללה בי נפשית, כולל הילדים בכיתה בגלל שהבחור שאהבתי, בעצם הוא סיפר לכולם על זה. הכיתה שלי צחקה עליי, הילדים בשכבה נהנו לרכל עליי, אהבו את זה שיש עוד נושא שאפשר לצחוק עליו! שהוא עליי!
היא ניסתה לגנוב אותו ממני בכל זמן, ניסתה להרחיק אותו ממני, אהבה להשפיל אותי לידו וליד אנשים אחרים וכך גם חברות שלה, צחקו עליי וניסו למצוא תירוצים אך ורק בכדי לריב איתי ושוב להוציא אותי קטנה מול כולם. לקרוא לי מכוערת כבר לא פגע בי, כי כבר הייתי רגילה לזה, אבל המילים האחרות...שעדיף שאני לא אגיד אותן חרטו אצלי חתך עמוק.
כמובן שהילדה בסופו של דבר זכתה בו, הם יצאו והתנשקו לי מול הפרצוף, חיפשו אותי בהפסקות רק בכדי להתמזמז מול הפנים שלי ולהשוויץ בזוגיות שלהם, (יותר נכון זו היא).
לו דווקא היה אכפת, לא יודעת למה... בקיצור שנה שלמה של סבל, של בכי, אבל היו לי חברות אמתיות באותה תקופה ולכן הייתה לי סוג של תמיכה.
הקטע של המראה שלי כבר לא היה רלוונטי, באותה שנה הציעו לחתום על חוזה דוגמנות שמן, בחברת דוגמנות מוכרת, פתאום מחמאות החלו להגיע ממקומות לא צפויים, פתאום מזמינים אותי להירשם לתחרות מלכת היופי, פתאום היופי השתנה בצורה כל כך דרמטית שאפילו בשדה התעופה, לא האמינו שזאת בדרכון וכמעט עצרו אותי.

כיום, אני בן אדם מוקף באנשים ובחברים, כן היופי משנה הכל ומי שאומר שלא, שקרן.
שנים ניסיתי להראות את האופי שלי ורק שהיופי הופיע, גם החברים החלו להגיע.
היום כשאומרים לי שאני יפה, אני לא מאמינה להם, בכלל לא!
שאומרים שיש לי גוף יפה אני אומרת לעצמי "מה הם מבינים?".
אני ביישנית, עדיין, כנראה שזה כבר חלק ממני, אני עדיין לא מסוגלת להזמין פיצה בטלפון או לרדת למכולת, כי אני מפחדת מאנשים ביקורתיים, אני מפחדת מאנשים בכללי.
המחמאות לא מפסיקות להגיע באמת... אבל אני פשוט לא מאמינה לאף אחד! ואני לא יודעת למה ... למה קשה לי לקבל מחמאות? למה אני מובכת כשמחמיאים לי?
אני לא רגילה לכל כך הרבה מחמאות ואהבה מאנשים. אני מאוד מופנמת וסגורה, אני לא מסוגלת להיפתח לאנשים.
כיום אני אבודה כזו...אני מרגשה לבד, למרות שאני ממש לא!
אני במן דיכאון לא מוסבר, הביטחון העצמי שלי בקרקע, אני מרגישה אפס מכל הבחינות, אני פשוט יושבת ובוכה ואין לי מושג למה.
הרי הכל מדהים! יש חברים והמון, יש יופי ולא מפסיקים לפרגן לך, יש משפחה אוהבת. יש הכל! אז למה אני עדיין נמצאת בחשכה? למה אני עדיין מרגישה הילדה עם השיניים הנוראיות, הילדה המכוערת שתמיד רצתה להביע דעה אבל שמרה אותה לעצמה, הילדה שלא יכלה להביע את עצמה. למה אני עדיין כזאת? איך אני יכולה להתגבר על העצב הזה?
איך לאהוב את עצמי? ואין להאמין לאנשים שאני באמת... מה שהם חושבים.

מצטערת שזה יצא כל כך ארוך ומצטערת שבלגנתי כל כך הרבה דברים, אבל מרוב סערת הרגשות שעברה עליי ואין ספור המקרים שעברתי, לא ידעתי מה לכתוב קודם ולכן זה יצא כך.
תודה רבה לכם על שהקדשתם זמן עבורי. ואם תגיבו... תודה גם לכם!
אולי זו פריקה ואולי זו שאלה...אבל זה בהחלט שחרר לי את הרוח מהמפרשים.