מרגיש שאני נכנע יותר ויותר ללחצים הנפשיים שלי. איך לקום בפעם האחרונה?

ההורים גרושים מגיל 8, אני אחרון מבין האחים שלי וגודלתי על ידיהם וממש מעט ע"י אמא ואבא שלי. אמא תמיד נתנה לי הרגשה (שלא בכוונה) שאני נטל. לא היה בה כח לגדל אותי בכלל בעיקר כי היא עצמה הייתה אומללה.
ואבא הכיר מישהי חדשה כבר בחצי שנה לאחר שעזב את הבית ובנה איתה חיים.
זה גרר רגשות אשם מצד אבא שלי ונסיונות לכפר בחומריות.
וכך יצא שההורים שלי לא היו עבורי עמוד תווך עד גיל 16.
משהו התעורר שם. אצל שניהם ודברים התחילו להשתנות.
חבל רק שחצי מהילדות שלי כבר התנדפה ברוח.

אז רוב הזמן גודלתי ע"י האחים שלי. וזה אל פשוט כשיש 4 אנשיפ שמגדלים אותך. כל אחד מושך לכיוון אחר, כל אחד יודע מה הכי טוב בשבילי, כל אחד רואה את עצמו בי ומה הפוטנציאל שגלום בי.
רק שמעולם לא תפסתי כיוון אמיתי.
הכוונות שלהם היו טהורות. ואני יודע שהם אהבו אותי באמת והם עשו את המיטב כדי להגן עליי ממה שמתרחש בין ההורים שלי ועטפו אותי בצמר גפן כדי שלא אפגע או אספוג את קשיי החיים.
עם זאת זה גרע ממני כל כך המון. כי אני לא הייתי מוכן לחיים האמיתיים, נמנעתי מלפתח לעצמי עמוד שדרה כי היו לי את האחים הגדולים שיעשו עבורי הכל. לבשל, להלביש, להקפיץ ממקום למקום ולדבר במקומי בכל פעם ששתקתי.
אני אוסיף ואומר שכל המצב הזה גרם לי לרצות להוכיח שאני לא ילד ושאני יכול להסתדר בעצמי. אז פיתחתי את עצמי למצב שבו אני לא תלוי באף אחד.
לפי דעתם של רבים מהסובבים (משפחה חברים וגם אנשים שלא מכירים אותי לעומק) אני אדם בעל נתונים פיזיים מרשימים, אני חכם ובכל מה שאני נוגע אני מצליח. מבחוץ אני מתחזק את התדמית של הגבר המדהים הזה שהוא חבר של כולם, יודע לבשל, עמוק פילוסופית ואיש שיחה, יודע להקשיב ולתת את העצות הטובות ביותר, מתחזק מערכת יחסים מדהימה שבנויה כולה על הקשבה אמון ומלא הקרבה.
ובכל זאת אני אומלל.
אני בעיקר אומלל כי אני מרגיש שזה לא באמת מי שאני. שאני מזוייף ושכולי מי שאני לפי סטנדרטים של אחרים.
אז יצאתי מהבית של אימא שלי כי הקרבה אלייה הייתה רעילה עבורי.
והתרחקתי ככל האפשר מהמשפחה כדי להמנע מהשפעות חיצוניות.
נפרדתי מחברה שלי כי הבנתי שאני לא באמת אוהב אותה ושהמערכת יחסים היא חלק מהתדמית.
עכשיו אני עובד בעבודה שאני אוהב, גר לבד, יוצא עם חברים שמתאימים לי ולא סתם עם כל אחד, אני מתקיים לי בשקט וקורא המון ספרים כדי להעשיר את העולם שלי.

עשיתי צעדים כדי לנקות מעליי את כל מה שחשבתי שהוא לא אמיתי ולא נכון.
למה בכל זאת הראש שלי מתמלא לעיתים קרובות במחשבות אובדניות?
למה אני מרגיש שהכל חסר טעם והכל אפור?
למה היציאה מהבית וההתרחקות מהמשפחה הובילה לתחושת ריקנות והרחיקה אותי עוד יותר בתחושה שלי ממי שאני באמת?
ואיך מתמודדים עם כל הכאב הזה?