בשנה האחרונה הדימוי העצמי שלי יורד ממש, אני ממש רוצה לבקש מאמא שלי עזרה

אז... היי.
בשנה האחרונה הדימוי העצמי שלי יורד ממש. בין אם זה לראות בנות אחרות בכיתה שהן אוכלות בלי סוף ונשארות רזות, לראות את אחותי התאומה רזה ברמה מפחידה שמבחינת בגדים היא קונה כל מה שהיא רק רוצה או בין אם זה לראות את כל המפורסמות ברשתות החברתיות עם הגוף המושלם שלהם שכולם כל כך אוהבים.
תמיד אמרתי לעצמי את המשפט הידוע: "לי זה אף פעם לא יקרה", אבל הנה, היום זה קרה. לאחרונה הרגשתי שאני עולה ממש במשקל וזה מאוד הפריע לי, כשעליתי על המשקל המחשבה שעברה לי בראש הייתה: "בטח עליתי בקטנה אבל לא משהו ביג דיל", אבל כשהבטתי בו הייתי בהלם. עליתי 5 קילו והגעתי למשקל הכי גבוה שהייתי בו בחיים. תמיד ניסיתי לשמור על תזונה ואורך חיים בריא, אבל בבית כמו שלי שבו כל יום יש מאפה חדש או סיבה לאכול משהו מתוק, זה קצת בעיה. גם האהבה שלי לאוכל והסיפוק שזה נותן לי לא ממש מועילה.
חיפשתי כל מיני שיטות להרזיה, בין אם זה לקחת חומרים בריאים שמסייעים בהורדת המשקל, להפסיק לאכול או לאכול ארוחה אחת משביעה ביום וזהו והרשימה ממשיכה. לא שאלתי את אמא שלי לגבי כולן כמובן אבל על אלה שכן, קיבלתי בעיקרון את אותה התשובה: "זה סתם שטויות, מה את מקשקשת, תפסיקי להאמין לכל דבר שמפורסם באינטרנט" וכו...
נכנסתי באינטרנט למחשבון BMI וזה הראה משקל תקין אבל ממש גבולי. אחר כך ראיתי שיש מחשבון לילדים ובדקתי בו וזה הראה לי שאני במשקל עודף. הדבר הראשון שרציתי לעשות זה לבכות, התמלאתי כעס ושנאה עצמית וחשבתי לעצמי איך יכולתי לגרום לעצמי לדבר כזה? באותו רגע ירדה לי כל השמחת חיים. רציתי פשוט לוותר על הכל והתחלתי להרגיש שאני נכנסת לסוג של דיכאון.
תמיד רציתי להיכנס לאיזושהי מסגרת ושיהיה מישהו שתומך בי ומעודד אותי להמשיך ולא לוותר, כי בבית שלי האחים שלי רק יורדים עלי ועל כמה שאני שמנה ומורידים לי את הביטחון העצמי שלי אפילו יותר, וההורים שלי כן אומרים לי לשמור אבל לא עושים יותר מזה. אבל עם המצב הכלכלי שלנו בבית אני ממש לא אעז לבקש משהו כזה כי כיום הדברים האלה סופר יקרים ואני גם לא יכולה לממן דבר כזה בעצמי. ולראות את כל הבנות האחרות שכל מה שהן רק רוצות הן מקבלות וזה כולל מנויים לחדרי כושר מעוררת בי תחושת קנאה ותהייה "למה אצלי זה לא ככה?".
הפסקתי לקנות בגדים צמודים, אני לא הולכת עם שמלות ובגדים קצרים כמו פעם, ואפילו לים אני בקושי הולכת כי כל החברות שלי כל כך רזות ואני מובכת לעמוד לידן. כשהן אומרות "אומייגאד אל תצלמי אותי עם הכפלים בבטן" (כשבקושי יש להן) או "וואי אני חייבת להרזות" אני חושבת לעצמי בראש "נו באמת...אתן כל כך רזות שאני לא מבינה על מה בכלל אתן מתלוננת ושאם היה לי הגוף שלכן הייתי סותמת את הפה שלי", ובמחשבה כל כך באלי לצעוק ולהגיד להן "תסתכלו עליי ואיך אני נראית ואז תתחילו לבכות על עצמכן". אבל לא, אני שומרת את זה בפנים ומעדיפה לא לעשות לעצמי בושות כי בטח התגובה הצפויה ביותר והברורה מאליו היא שאני רזה ויפה והן שמנות, (ובתכלס... מי מבנינו לא מכיר את המשפט המתחמק והמעצבן הזה) אז אני שותקת.
אף אחד אף פעם לא שם לב איך אני מרגישה לגבי הגוף שלי ובאופן כללי כי אני לא רוצה שירחמו עליי. לא החברות הכי קרובות אליי וגם לא ההורים, אני תמיד שומרת את זה ביני לבין עצמי ומכסה על זה עם חיוך גדול על השפתיים כדי שלא יחשבו בכלל שמשהו לא בסדר וכדי לא לתת לאנשים עוד דרכים להגיע לנקודות החלשות שלי ולפגוע בי, כי בדור של היום על כל דבר קטן שיכול לעזור לפגוע במישהו כולם קופצים.
אני ממש רוצה לבקש מאמא שלי עזרה אבל אני לא יודעת איך לגשת אליה ובכלל להתחיל לדבר על זה, אני לא רוצה לקבל את ה"אמרתי לך" ושהיא תכעס עליי ובכלל לא תרצה לעזור לי, או שהיא תתחיל לדבר על זה עם כל החברות שלה ובתוך 2 דקות בערך כל העולם ידע כמו בפעם הקודמת אבל הספקתי עצור את זה בזמן.
אני צריכה עזרה, לא משנה מה היא. בין אם זה טיפ, הצעת פתרון או זריקת עידוד כי אני ממש לא יודעת מה לעשות עם עצמי כרגע.