חיה כל החיים בצל של אחותי המגניבה, מתוסכלת עם דימוי עצמי נמוך

שלום
קודם כל סליחה עם יש שיגאות כתיב, אני כותבת את זה שאני בוכה בהיסטריה והידיים שלי רועדות
כל החיים מאז שאני זוכרת את עצמי תמיד קנאתי באחותי ושנאתי אותה בגלל זה שהייתי יותר קטנה.
תמיד היא הייתה אומנותית ומעניינת. יש לה גם עבודה מעניינת. היא גם ממש ממש יפה ורזה. יש לה תחביבים מעניים כי היא כותבת ומציירת (אני לא יהיה ספציפית). היא תמיד ידעה איך להתחבר עם אנשים ולגרום לכל החדר להתעניין בה ולהפוך למרכז של כל דבר.

ואני משעממת. כל מה שאני עושה זה ללמוד. אין בי שום דבר מעניין. אני כל פעם רוצה גם להיות בן אדם מעניין אבל אין לי חשק לכלום. אני מפחדת ללכת ולמצוא תחביב כי אין לי עם מי ללכת ואני לא יודעת להתחבר ואני מרגישה מוזר ולא נוח לי עם עצמי. אין לי ביטחון ואני לא קישורים חברתיים. אני מרגישה ממש בודדה. כל החיים אני אף פעם לא מרוצה מעצמי ותמיד משווה את עצמי ומכניסה את עצמי לכאב אבל אני לא יודעת איך להפסיק. אין לי חשק להיפגש עם אף אחד כי הם ידברו על כמה שהולך להם ואני הלוזרית הכי גדולה בעולם.

לפחות פעם היא הייתה שמנה ואני רזה אבל עכשיו זה הפוך. היה לי בעיות רפואיות לפני כמעט חמש שנים ופתאום ממש ירדתי במשקל אבל מאז שהם נפתרו התחלתי להאעלות ולהאעלות ואני לא מצליחה להוריד. כל הקיץ הזה עשיתי דיאטה כל כך קשה שחברות התעצבנו עליי שאני לא הסכמתי לאכול ושקשה לצאת איתי עכשיו אבל בסוף בקושי הורדתי במשקל. יש לי פעילות יתר של בלוטת התריס וקשה לי להוריד במשקל ממש. בכל פעם שאני מסתכלת אני מרגישה נורא. לא נוח לי עם עצמי.

אתמול נפגשנו עם קרובי משפחה שגרים רחוק וזה ממש הרס אותי. בהתחלה פתאום הרגשתי ממש עצובה כי לא הבנתי כמה התגעגעתי. ואז התחלתי להיזכר בתקופה שלפני הבעיות שהיו לי שהייתי רזה והיה לי ביטחון והיו לי הרבה חברים וקבוצת תמיכה טובה. ואז כל הערב כולם דיברו על אחותי ושאלו אותה שאלות על כל המיליון דברים מגניבים שהיא עושה ואפילו מישהו אחד שממש ממש שתק וכל הזמן היה בטלפון בסוף התפעל ממנה והתחיל להתלהב ולדבר איתה ואותי אפילו אין מה לשאול מרוב שאני משעממת אף אחד לא שם לב עליי. בסוף הערב הגעתי הביתה וכל הרגשות יצאו לי החוצה ולא הפסקתי לבכות. גם ממש שברתי את הדיאטה ואכלתי המון שוקולד כדי לפצות על עצמי. אני מרגישה שקילקתי את כל העבודה הקשה שעשיתי שלפחות מכל הדברים הייתי יכולה להגיד שמשמעת יש לי אבל אפילו את זה לא. אני לא יכולה לחשוב על דבר אחד טוב בעצמי וכל היום המצב רוח לא עובר לי. נמאס לי כבר. כל השנים האלה דמיינתי שאני בסופו של דבר זו שאתפתח ושיום אחד יהיה לה מה לקנאות בי ושהיה ממה להתלהב ממני אבל זה לא קורה הפער ביננו רק גודל דווקא

ומחר יש שוב אירוע עם הקרובי משפחה האלה ואני רוצה ללכת כדי לראות אותם אבל אני גם ממש ממש לא רוצה להרגיש שוב כמו פח אשפה.
אני כבר לא יודעת מה לעשות לא יודעת איך להרים את עצמי