אין כל כך איך לטפל בבעיה שלי, רק הייתי חייבת לשתף כאן.
בגיל שלוש אובחנתי על הספקטרום האוטיסטי, הייתי במצב נוראי שבו הייתי פורצת בבכי כל הזמן, לא יכולתי לבטא את עצמי כראוי והיו לי מלא קשיים חברתיים. שלחו אותי למלא טיפולים פסיכולוגיים ולגן מיוחד, אבל מאז הלכתי למסגרת רגילה, לבית ספר רגיל, לחוגים, לתנועת נוער וכו'.
החלטתי שאני לא רוצה להישאר יותר בהגדרה ועבדתי קשה כמעט כל הילדות שלי. ביסודי לא היו לי כמעט חברים כי היו לי עדיין קשיים, והכרחתי את עצמי להתמודד עם הקשיים האלה כי רציתי להיות כמו כולם. היה לי מלא סיוע בבית ספר, מהמורים ומסייע פרטי, אבל עשיתי הכל כדי ללמוד באותם תנאים כמו כל הילדים בכיתה, ושיתייחסו אליי כמו רגילה.
כשעברתי לחטיבה המצב החברתי שלי השתפר ברמות וגם הכישורים התקשורתיים שלי עד למצב שלא הייתי צריכה סיוע, וכרגע יש לי חברים טובים בבית ספר שבכלל לא העלו בדעתם שאני כזו.
היום אני בי"א ואני מרגישה שאני כבר מחוץ להגדרה, אבל עדיין אני רשומה במדינה ככה. הדבר שאני הכי מפחדת ממנו הוא צו ראשון של י"א. אני מפחדת לא בגלל הצו עצמו, אלא בגלל המצב החברתי שסובב סביב זה. זה אירוע שבו כל ילד בגילי מקבל מכתב עד לבית שלו מהצבא מיוחד, זה רגע מרגש, זה רגע ישראלי מאוד אפשר לומר. הבעיה היא שאני בחיים לא אדע איך זה מרגיש כי אני לא הולכת לקבל צו ראשון בגלל ההגדרה שלי. עכשיו, לא סיפרתי לאף אחד מהכיתה שלי על זה, אפילו לא לחברה הכי טובה שלי שמכירה אותי כבר עשר שנים. אני עומדת להתנדב, כי אני רוצה לתרום איכשהו לצבא, אבל התהליך שלי יהיה שונה משל אחרים. אני מפחדת שישאלו אותי למה אני מתנדבת, או למה לא קיבלתי צו ראשון ואני אצטרך לומר להם את האמת. אני מפחדת שהם לא ירצו להתקרב אליי יותר, או שהם ירחמו עליי, ואני לא רוצה שהקשר שלי איתם ישתנה בעקבות זה. אני גם לא רוצה לשקר להם ולדפוק תירוץ כלשהו כי אני בן אדם בריא ברוך השם אז אין לי באמת תירוץ ללמה אני לא יכולה להתגייס. כרגע אני בתסכול כי אני מרגישה בחוץ, שכולם עוברים חוויה עוצמתית שאני לא עוברת.
זהו, הייתי חייבת להוציא את זה.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות