אני מרגיש שלא מיציתי את הילדות, כל הזמן צריך לרצות את כולם ומתחיל לאבד טעם בחיים

שלום,
לאחרונה עולים בי כל מני הרהורים על החיים שלי. אני מרגיש שלא מיציתי אני את הילדות. אני אמנם באופן מבית טוב ונראה לי שלפחות חלק מהזמן הייתה לי ילדות ממש טובה. אבל אף פעם לא הייתי כמו כולם. לא שזה רע, אך רוב הזמן היה לי קשה ליצור קשרים חברתיים. זה התחיל בזה שבסביבות גיל 5 הייתי בצהרון אחד, שלמרות שלא עשיתי כלום לאף אחד, כולם קיללו אותי וקראו לי בשמות שאפילו לא ידעתי מה הם אומרים. והצוות שם לא עזר. מאז יש לי חרדה ביצירת קשרים חברתיים בעצמי. למרות שהיו תקופות שהיה טוב, אבל כמעט אף פעם לא היה לי אומץ לגשת בעצמי וליזום. תמיד ניגשו אלי או שההורים הכירו ביננו קודם (בכיתה א'). גם יש לי תחומי עניין שונים מכולם. ותמיד בקשרים החברתיים אני התעניינתי באחרים אבל הרגשתי שזה לא הדדי ולא התעניינו בי. ואז החלטתי להיות לבד והיה לי כיף. כמעט ולא נפגשתי עם חברים מחוץ לבית הספר, וכמעט ולא הלכתי לאירועים של הכיתה (כן לבר מצווה וכאלה) מה גם שהחברים היותר קרובים אלי לא אוהבים את הכיתה. כשבני משפחה מתעניינים אני ממציא תירוצים שאני לא יכול, שלפעמים כן אני נפגש ושכיף לי גם להיות לבד. בזמן האחרון אני מרגיש שזה חסר לי אבל החרדה הזו מקשה עלי.למרות שבבית הספר תמיד מתייחסים אלי יפה. וגם כשהתחברתי עם חבורות וכאלה הם כבר היו מאוגדים וקשה לי להשתלב וזה מביך לי לשאול כל הזמן שאלות. ולפעמים אני תוהה עד כמה שווה המאמץ. אני גם מאוד רוצה קשר של חבר וחברה. גם כי אני רוצה חברה וגם כי יהיה לי יותר קל עם קשר כזה. אבל דברים כאלה אף פעם לא היו בכיתה שלי. בכלל אני חושב שברגע הזה לפני שלוש שנים הכיתה הייתה יותר מפותחת. אפילו הייתה לי חברה לפני שנתיים לכמה ימים שהבינה אותי והיה לנו כיף לדבר. בחופש הגדול קבענו לסרט אך לילה קודם לשנינו כאבה הבטן ובזה זה נגמר. ונראה שהבנות לא שמות עלי. האם יכול להיות שכן ואני לא יודע? האם בכלל יש טעם להתחיל עם דברים כאלה למרות שזה לא היה עד עכשיו בכיתה?
תמיד הייתי ילד טוב. תמיד אני אוהב לעזור. אבל אני מרגיש שכל הזמן אני צריך לרצות את כולם. אני מתבייש לבקש דברים (למרות שלא תמיד יש דברים שאני רוצה) כשאני רואה משהו שבא לי. למרות שיש לי משפחה אוהבת ותומכת. אני מרגיש שאני לא יכול לעמוד על שלי. תמיד אני מתפשר ואני מרגיש שאני לא מיציתי את הילדות בגלל זה. בטח תגידו שאני עדיין לא מבוגר ואני אולי עוד יכול. אבל אני גם מרגיש מנטלית מבוגר וגם נראה גדול לגילי. וגם יש לי קשר טוב מאוד עם סבא וסבתא שלי משני הצדדים. הם מדברים איתי ואני מרגיש שיש לי מעמד מיוחד. אבל בין אבא שלי לאבא שלו יש סכסוך גדול מאז שהוא ילד, שאמנם זה לא מונע מהם לבקר בביתנו, אבל כשאבא שלי נמצא בבית כשהם באים, מדי פעם יכול להיות ריב או צעקה ותמיד אני דרוך. בנוסף, סבא שלי מסיע אותי לחוג פעם בשבוע, ואנחנו מדברים וזה כיף ומעניין. אך לפעמים יוצא לנו לדבר על אבא שלי והסכסוך הזה, וכמובן שאני לא מספר להורי. מתישהו כשבאנו אליהם באיזה שבועות אחד, הביקור היה קודר והיה ריב. ואז אבא ראה שאני מהורהר וחשב (אני מודה שהוא חשב נכון) שאני חושב שהוא הרע וסבא שלי הטוב. ואז הוא סיפר לי את כל הסיפור מהתחלה והפזל הושלם. אמנם המשכתי להתייחס לסבא שלי אותו דבר, אך עלו לי מחשבות ונכנסתי למלכוד. בכלל כל היחסים במשפחה של אבא שלי מורכבים. והסיפור של הרעב הגיע לאוזני בנסיבות שונות עם אנשים שונים.
בנוסף, אני מפחד מאוד ממוות של קרובים, בעיקר סבא וסבתא ואחים, עד כדי כך שכל לילה אני מבקש משאלה, וכל יום אני חושב על זה יותר מפעם אחת. וזה גם תופס לי נתח גדול מהחיים וחוסם אותי.

אני הייתי רוצה להמשיך את הילדות בלי מלכודים, עם מצב חברתי טוב, להיות ילד כמו כולם, לא להתייחס, לא לפחד ולא לרצות לרצות אף אחד. האם זה כבר מאוחר מדי? כל הכיתה שלי כבר מאוגדים בחורות עם תחומי עניין מסויימים. איך להשתלב? האם אני בכלל עוד יכול להשתלב וגם להינות מזה? איך להפסיק להרגיש שאני צריך לרצות את כולם? איך לעמוד על שלי? איך לא לפחד ליצור קשרים חברתיים? איך לעמוד על שלי בלי להרגיש רע? בקיצור, האם אני יכול עוד להינות מהשאריות הילדות שלא מוצו או שכבר פספסתי את הרכבת?

תודה רבה לכל העונים